הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות בארץ – לאן?

אבחון וטיפול בהפרעת קשב וריכוז בארץ – על פרשת דרכים

לדעתי, בארץ אנו מצויים כיום על פרשת דרכים בנושא אבחון וטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בילדים, נערים, וסטודנטים. האם נצליח לבחון ולכלכל צעדינו במיומנות רפואית ראויה, ולתת המלצות נכונות ונבונות לילדים עם "הפרעות קשב", ונותיר את ההפרעה בשכיחות הגיונית וסבירה של 3% עד 5% מהתלמידים, או שמא ניגרר וניסחף למתווה האמריקאי ונמריא לשחקים עם שכיחות ההפרעה של 15%-20% מהתלמידים והסטודנטים.
ישנן עבודות אמריקאיות המראות בברור שהגיעו כבר לשכיחות של 15%-20% בקרב סטודנטים. בארץ, נעשה סקר בקרב סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון, ונמצאה שכיחות דומה לארה"ב. כלומר אנו היחידים הנוסקים מעלה מעלה בעקבות האמריקאים, בניגוד מוחלט לכל מדינות אירופה, אצלם שכיחות ההפרעה היא מקסימום עד 3% מילדי ביה"ס.
לאחרונה מסתמנת אצלנו מגמה שאבחון והמלצה לטיפול תרופתי נעשה די בנקל, כך שכל לקות למידה וקושי לימודי מלווים בקשיי קשב רגילים (נורמליים), מוסבים לאבחנת הפרעת קשב, שבצידה טיפול תרופתי עם סטימולנטים פסיכיאטריים (מתילפנידאט ואמפתמינים).
הפרעת קשב וריכוז עברה גלגולים רבים משנת 1930 בו כונתה לראשונה "נזק מוחי קל"; ב 1950 – "סינדרום הילד ההיפראקטיבי"; 1960 – "נזק מוחי פונקציונלי"; מ-1970 ועד היום – ADHD הפרעת קשב והיפראקטיביות. בעבר הוגדרה "הפרעה נוירו-התפתחותית", ובעשור האחרון בכל המחקרים הרציניים היא מוגדרת כ"הפרעת התנהגות נפשית", שנלוות אליה והיא משיקה להפרעות נפשיות נוספות. עובדה שבכל מסגרות לימוד והדרכה בארץ, יש מלמדים שמתעלמים ממנה, בעוד אני במשך שנים מתריע שהמלך הוא ערום (קיים תעוד רפואי רב בנושא זה באתרי).
האמריקאים, מסיבות רבות לא רפואיות, שלא אמנה אותן כאן, (פרטתי אותן לא פעם באתרי) הכלילו בהפרעת קשב וריכוז (ADHD) את כל לקויות הלמידה והקשיים בלימודים, וכך הקפיצו מלאכותית את שכיחות הפרעת קשב בקרב תלמידים וסטודנטים מ 3%-5% לשכיחות של 15%-20%. האירופאים, לטעמי בצדק, לא נגררו אחר האמריקאים, ואילו אנחנו המדינה היחידה שנסחפנו אחר האמריקאים, ולצערי מאותן סיבות אמריקאיות. מצב זה דורש מאתנו לעצור ולחשוב מה עושים מכאן והלאה.

לצערי הרב, יש עדיין רופאים בקרבנו (אמנם מעטים), אולם עדיין הם מקבלים את הבמה הרשמית להדרכת רופאים, והמסרים שהם מעבירים ומלמדים את הרופאים אינם נכונים ומטעים, ובעקיפין נעשה אבחון וטיפול יתר בהפרעת קשב. כך לדוגמא, פסיכיאטרית לילדים הטוענת לאחרונה: (ציטוט דבריה מגיליון "כללית" אוקטובר 2014) "הפרעת הקשב פוגעת בכל תחומי החיים – קודם כול בלמידה". ועוד ציטוט שלה: (מאותו המקור) "עבודות המחקר שנעשו מוכיחות חד משמעית כי אין לנו היום, לצערנו, אפשרות לטפל בהפרעת קשב ללא תרופות". המשתמע שהפרעת קשב הפוגעת לדבריה קודם כל בלמידה, חובה לטפל בתרופות? ומה עם ילדי בי"ס יסודי, לא ראוי לנסות לפני תרופות, סיוע בלימודים עם מגוון האפשרויות כמו: הקניית אסטרטגיה לימודית, מורת שילוב, אופק חדש, הוראה מתקנת, הוראה פרטנית, סייעת, כיתה קטנה ועוד – שום דבר לא ראוי לשיפור הלמידה, קודם שמתחילים בטיפול בתרופות? ומה עם להדגיש כנדרש, וללמד רופאים שמהות הפרעת קשב והיפראקטיביות אינה הפרעת למידה, אלא הפרעת התנהגות נפשית? מעבר לזה, בהופעתה בתקשורת אין לה כל התלבטות למתן תרופות: "ריטלין זה לא תרופה פסיכיאטרית, עובדה שגם נוירולוגים נותנים אותה." אולם האמת היא אחרת, סטימולנטים (מתילפנידאט ואמפטמין) מוגדרים בכל התעוד הרפואי והאקדמי כתרופות "מעוררות פסיכיאטריות".
ובעניין תרופות עוד דברים ששמעתי מרופאים מתמחים להפרעת קשב שלמדו ממנה: (במרפאתי עשו לאחרונה סטאג' 13 רופאים מתמחים) אם התרופה אינה מניבה תוצאות ויש תופעות לוואי, צריך להגדיל את מינון התרופה עד למקסימום. זה מה שמלמדים רופאים, שאינו נכון, ויש חשש שחלקם נוהגים כך.
ובאשר לאבחון ילד, ראוי לדעתה להשתמש בבדיקה ממוחשבת כמו טובה או מוקסו, בניגוד לתהליך אבחון קליני המקובל שאינו דורש בדיקות נוספות.זה מה שרופאים לומדים וקיים חשש שחלקם ינהגו כך.
לדעתי, עלינו לעצור מגמה זאת, אחרת נדרדר מהר לשכיחות הפרעה של 20% שאינו נכון רפואית. בראש וראשונה זה בידינו הרופאים, גם רופאים צעירים שיתמידו בעבודה בתחום זה (רצוי בהיקף מחצית משרה לפחות) יירכשו ידע ומיומנות ויוכלו לשקול אבחון וטיפול בכובד ראש, לאור ניסיונם.
סבורני שעל משרד הבריאות, הגוף המפקח על איכות הרפואה בארץ, להיכנס לעובי הקורה בנושא זה, לקחת אחריות ולקבוע מדיניות רפואית נבונה, ברורה ואחידה לסוגיות מציקות אלה.
נורת אזהרה לכולנו!  זה המקום להזכיר לכולנו את המקרה הטראגי (כפי שפורסם בתקשורת לפני כשנתיים וחצי) של ילד מקסים: " בגן חובה החלו אצלו בעיות התנהגות, ובכיתה ב' אובחן עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD) וטופל עם ריטלין וקונצרטה שלא עזרו לו. מצבו הידרדר, והחל לסבול מבעיות ראייה, הרופאים טענו שהוא מתחזה, מבחן IQ הראה ירידה חדה מאד באינטליגנציה, ובשלב זה אף אחד מהמומחים לא שוקל אופציה אחרת מלבד הפרעת קשב. כל הזמן חשבו שחלק מההפרעות שיש לו זה הפרעות רגשיות שחלקן אולי נובע מהטראומה שעבר בזמן הגירושים. התחילה אצלו ירידה בלימודים, דגרדציה בכתב היד, התחיל לכתוב באלכסון. רק בשלב הזה הרופאים מבינים שאולי לא מדובר בהפרעת קשב. כאשר מאובחן במחלת XLID זה כבר מאוחר מדי.
(X-linked Intellectual Disability  (previously known as X-linked mental retardation
 X-Linked Immunodeficiency Disease
הילד נפטר ממנה בגיל 11 שנים. זו מחלה ניוונית נדירה שמעט ידוע עליה, גורמת לנכות קשה ביותר, לכמעט מצב וגטטיבי, ופגיעה במוח ומוות. הילד בהתחלה נראה לא קשוב, מופיעים שינויים בהתנהגות והוא נראה כמו ילד עם הפרעת קשב. אם עושים את האבחון בזמן, ניתן לטפל במחלה ואם האבחון מתאחר, אז לא ניתן לעצור את המחלה ומגיעים למוות. מה היה מציל את הילד? אם בגיל 5, 6, 7, אולי מישהו היה מתעורר, כשהריטלין לא עוזר וקונצרטה גם לא עוזרת.  גם השתלת מוח העצם שעבר ויכולה הייתה להציל את חייו אילו רק הייתה נעשית קודם לכן לא עזרה. האם: בטוח שהילד למעלה אומר, תזכרו שהשליחות שלי הייתה להציל ילדים אחרים.
איני מכיר את הילד ולא את אימו, אולם זו אימא גיבורה אמתית שאמרה את המשפט הנ"ל. מדהים.
המסר לנו הרופאים שעלינו לבדוק עצמנו כשהתרופות אינן עוזרות. לא להסתפק בהעלאת מינון התרופה או לשנות את התרופה, בעוד לא פקפקנו בקביעת אבחנתנו ועשינו רה-אבחון. ולזכור! תמיד כשיש ספק קל, להתייעץ ברופא מנוסה, או להפנות להתייעצות לנוירולוג או לפסיכיאטר, עפ"י המקרה. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s