הפרעת קשב וריכוז לא קיימת – ריצ'רד סול
ADHD Does Not Exist – Richard Saul
ADHD Does Not Exist: The Truth about
,Attention Deficit and Hyperactivity Disorder
.Richard Saul
מצאתי לנכון לכתוב באתרי על ספרו של ד"ר ריצ'רד סול "הפרעת קשב וריכוז לא קיימת", שעורר תגובות רבות ושונות. מה עיקרי טיעוניו של ד"ר סול על אי קיום ADHD ותגובת מבקריו, ומה אני סבור.
ד"ר ריצ'רד סול, נוירולוג התנהגותי משיקגו ארה"ב, כתב ספר חדש שיצא לאור בשנת 2014 וקרא לו בשם: "הפרעת קשב וריכוז לא קיימת". הספר צוטט בעתוני ארה"ב ועורר סערה רבה. ד"ר ריצ'רד כתב במאמר על ספרו: "במהלך הקריירה שלי מצאתי יותר מ 20 מצבים היכולים להוביל לסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז, כל אחד ממצבים אלה דורש גישה משלו לטיפול. לדבריו, מגדלים דור של ילדים ועכשיו מבוגרים שאינם יכולים ולא יוכלו לחיות בלי סטימולנטים (תרופות ממריצות) הכוללים מתילפנידאט (ריטלין, קונצרטה) ואמפטמינים מעורבים מלח (כמוAdderall, Vyvanse )".
הוא מציין, "כי משנת 2008 עד 2012, מספר המבוגרים בארה"ב שנוטלים תרופות להפרעת קשב וריכוז גדל ב 53%, וכי בקרב צעירים אמריקאים כמעט הוכפל. נתונים מדהימים אלה מצביעים שדור צעיר הופך לנסמך על חומרים ממריצים ותלוי בהם. הוא אומר שאינו מופתע יותר מדי, כי במהלך הקריירה שלו במשך 50 שנה בנוירולוגיה התנהגותית ובטיפול בחולים עם הפרעת קשב וריכוז, נכח לדעת שמהעשור האחרון מספר המאובחנים עם ADHD מרקיע שחקים. לדבריו כל יום רואים יותר אנשים הטוענים שיש להם בעיות קשב בבית ספר או בעבודה ומאבחנים עצמם עם הפרעת קשב".
לדבריו, "אם מישהו מוצא שקשה לו לשים לב או מרגיש היפראקטיבי במקצת, אזי לאור סימפטומים אלה מדביקים לו אבחנת הפרעת קשב. אלה ביטויים סימפטומטיים כלליים, לכן האם אנו באמת יכולים לכרוך את כל האנשים האלה יחד? מה אם יש דברים אחרים שגורמים לאנשים להרגיש לא מרוכזים? אני לא מכחיש שאנחנו כאוכלוסייה, מוטרדים יותר היום ממה שהיינו אי פעם. ואני לא אכחיש שחלק מחולים אלה שדעתם מוסחת ואימפולסיביים זקוקים לעזרה. מה שאני כן מכחיש, הוא ההגדרה המקובלת של הפרעת קשב וריכוז, שהיא זקוקה מזמן לעדכון. בקיצור, אני הגעתי למסקנה מבוססת לאחר עשרות שנים של טיפול בחולי הפרעות קשב וריכוז, המוגדרים כיום כהפרעת קשב (ADHD) על ידי DSM (מדריך דיאגנוסטי וסטטיסטי להפרעות נפשיות) וכפי שהובן בדמיון הציבור – לא קיים".
וממשיך, "הרשו לי להסביר למה אני מתכוון. מאז 1937, כאשר ד"ר צ'ארלס בראדלי גילה שילדים המציגים סימפטומים של חוסר קשב וריכוז והיפראקטיביות הגיבו היטב לבנזדרין (Benzedrine) ממריץ, אנחנו עדיין חושבים על הפרעה זו כמעט באותה הצורה. זמן קצר לאחר תגליתו של בראדלי, הקהילה הרפואית התחילה לתייג ילדים עם תסמינים אלו כבעלי תפקוד לקוי מוחי מינימאלי, ולטפל בהם בחומרים ממריצים כמו ריטלין. בשנים שחלפו DSM שינה את התוויות פעמים רבות מאז תיאור היפר-קינטיות בילדות. ורק ב 1980 לראשונה DSM-III הציג התוויית הפרעת קשב למבוגרים. אבל בלי קשר להתוויה, נוהגים היינו לתת לחולים תרופות ממריצות שונות לטיפול בסימפטומים .
הייתי חושב שאחרי עשרות שנים של התקדמות במדעי המוח, היינו אמורים לשנות את דרך החשיבה שלנו. כיום, המהדורה החמישית של ה-DSM דורשת שיהיו חמישה סימפטומים מתוך 18 אפשריים כדי לקבוע אבחנת הפרעות קשב וריכוז . כמה מאתנו יכולים לטעון שיש לנו קושי עם ארגון או נטייה לאבד דברים ; שאנו לעתים קרובות שוכחים או לא מרוכזים או לא שמים לב לפרטים? או סטודנט הנאבק להתמקד בהרצאה משעממת? או ילד המתנועע בעצבנות קצת יותר מדי לטעמו של המורה שלו? על פי קריטריונים סובייקטיביים אלה, אוכלוסיית ארה"ב כולה עלולה להיכלל באבחנת הפרעת קשב. לכולנו היו את כל הרגעים האלה, ובמידה מתונה שהם חלק נורמלי של המצב האנושי".
"עם זאת , יש מקרים שבהם סימפטומים של תשומת לב הם חמורים מספיק שחולים באמת זקוקים לעזרה. במהלך הקריירה שלי , מצאתי יותר מ 20 תנאים שיכולים להוביל לסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז , כל אחד מהם דורש גישה משלו לטיפול. בין מצבים אלה נכללים: הפרעות שינה, בעיות בראייה ושמיעה שאינן מאובחנת, שימוש בסמים (ביחוד מריחואנה ואלכוהול), מחסור בברזל, אלרגיות (במיוחד אי סבילות לגלוטן), הפרעה דו-קוטבית, הפרעת דיכאון, הפרעה אובססיבית כפייתית, ומוגבלויות למידה כמו דיסלקציה. כל אחד עם מצבים כאלה יתאים לקריטריונים שהותוו לאבחון הפרעת קשב וריכוז לפי DSM, אך תרופות ממריצות (סטימולנטים) אינן הדרך לטפל בהם".
"יכול אתה לתהות מה כל כך רע בממריצים (סטימולנטים)? נראה שהם עוזרים להרבה אנשים, לא? התרופות יכולות למתן סימפטומים של חוסר קשב והיפראקטיביות חמורים, אלא גם לשאת בסיכונים כמו מניעת שינה, דיכוי תיאבון, ולעתים גם התמכרות והזיות. אבל זה רק חלק מהתמונה.
ראשית, התמכרות לתרופות מעוררות (סטימולנטים) אינה נדירה, זה נפוץ . צריכים רק להתבונן בחולים רבים שהרופאים נאלצים להגדיל מעת לעת את המינון שלהם אם הם רוצים להתרכז. זאת, משום שהגוף מפסיק לייצר רמות מתאימות של מוליכים עצביים (כמו דופמין) שתרופות ADHD מחליפות – וזה סמן אופייני לחומרים ממכרים. אני מודאג שדור של אמריקאים לא יהיה מסוגל להתרכז ללא תרופה זו. כמובן שתעשיית התרופות הגדולה אינה מודאגת.
שנית, יש תופעות לוואי רבות לתרופות ל-ADHD , שרוב האנשים אינם מודעים להם כמו: חרדה מוגברת , מצב רוח עצבני או מדוכא, ירידה במשקל חמורה עקב דיכוי תיאבון , ואפילו פוטנציאל להתאבדות. יש גם השלכות שעוד פחות ידועות, לדוגמא, חולים רבים בחומרים ממריצים מדווחים על תפקוד לקוי של זקפה, כאשר הם מקבלים תרופות.
שלישית, תרופות ממריצות (סטימולנטים) פועלות אצל אנשים רבים לזמן קצר, אבל לאלה עם מצב רפואי בסיסי אחר שגרם להם להרגיש מוסחות, התרופות משמשות כפלסטר במקרה הטוב, שגורם למיסוך ולפעמים מחריף את מקור הבעיה הבסיסית".
"לדעתי, יש שני סוגים של אנשים שאובחנו עם הפרעת קשב וריכוז : אלה שמפגינים רמה נורמלית של הסחת דעת ואימפולסיביות , ואלה שיש להם מצבים או הפרעה אחרת הדורשת טיפול פרטני.
למטופלים שלי שנמצאים בקטגוריה הראשונה, אני ממליץ להם לאכול נכון ,להתעמל יותר לעתים קרובות, לישון בלילה שמונה שעות של שינה איכותית, למזער את צריכת הקפאין בשעות אחר הצהריים, להפחית את השימוש בטלפון הסלולרי שלהם בזמן שהם עובדים, והחשוב ביותר לעשות דברים שהם מתלהבים מהם. כמו ילדים רבים שאינם מאותגרים מספיק בכיתה, כך בוגרים שעבודתם אינה גורמת להם לסיפוק או שאינם עוסקים בתחביב משמעותי הם ישתעממו ויהיו מדוכאים ומוטרדים. הסטנדרטים העולים של היום לוחצים על ילדים ומבוגרים לפעול טוב יותר לזמן ארוך יותר בבי"ס ובעבודה. לעתים קרובות מדי אני רואה חולים שמקווים להצטיין עם 4 שעות שינה בלילה בעזרת תרופות ממריצות, אבל זו דרך חיים מסוכנת לאורך זמן, אינה בריאה ולא ברת קיימא .
לאנשי הקבוצה השנייה החולים עם בעיות קשב חמורות, אני נדרש לבצע הערכה מלאה כדי למצוא את מקור הבעיה. בד"כ, ברגע שבעייתם העיקרית מאובחנת ומטפלים בה, הסימפטומים ייעלמו".
"יש לחשוב מחדש להבנת מצב הפציינט, לבצע תהליך אבחון מעמיק יותר, ולעזור לאנשים לקבל את הטיפול הנכון לקשב וריכוז והיפראקטיביות. אנחנו משתמשים בהגדרה מיושנת, לא חוקית ולא רלבנטית של הפרעות קשב וריכוז, שהועמדה במקום במשך עשרות שנים ע"י רופאים ואנשי מקצוע, חברות תרופות, תקשורת, והחולים עצמם. מיליוני אבחנות שווא עלולים לגרום לסיכונים בריאותיים משמעותיים ותסכול לחולים ובני משפחותיהם. הגיעה העת לשנות את החשיבה שלנו על מה שבאמת מניע את המוסחות ואימפולסיביות ולעזור לאנשים לקבל את הטיפול הנכון ולמנוע מגפת הפרעות קשב וריכוז".
ספרו של ריצ'רד סול עורר תגובות רבות, שאחת מהן זו של ד"ר סולנטו, פרופסור לפסיכיאטריה ומנהלת מרכז הפרעות קשב וריכוז במחלקה לפסיכיאטריה של ילד ומתבגרים בהר סיני בית ספר לרפואה. במאמר שפרסמה "המיתוס כי הפרעת קשב וריכוז אינה קיימת", היא כותבת: "לאחרונה, יש תשומת לב רבה מאד למאמר שכותרתו " הפרעות קשב וריכוז אינן קיימות" שהופיע בפרסומים גדולים בארה"ב, המבוססים על ספר באותו השם שפורסם ע"י ד"ר ריצ'רד סול, המגדיר את עצמו כנוירולוג התנהגותי. הוא מתאר מקרים של ילדים שבאו אליו עם סימנים המעידים על הפרעת קשב וריכוז, אלא שהתבררו בבדיקה עמוקה יותר שהם סובלים מהפרעות למידת, חרדה, לקויי ראייה, או אפילו הפרעה דו קוטבית. משמעות דבריו שכל הילדים שהופנו לבעיות קשב או התנהגות יימצאו במצבים ובמקום אחר המסביר את התסמינים שלהם".
לדעת ד"ר סולנטו, "כל רופא מכובד בעל ידע בתחום בריאות הנפש, ידאג לפני אבחון הפרעת קשב וריכוז לשלול מצבים חלופיים אלה כגורם הבלעדי או עיקרי של בעיות הקשב או התנהגות של ילד. אבל אחרי ששוללים הפרעות אפשריות אחרות, מספר משמעותי של ילדים עומד בקריטריונים הרשמיים להפרעות קשב וריכוז, כפי שמתואר במדריך דיאגנוסטי וסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM). ואלה הם: 1. סימפטומים של חוסר קשב ו / או היפראקטיביות, אימפולסיביות, כי הם קיצוניים לגילו של הילד. 2. מתרחשים הן בבית ובבית הספר. 3. עם ראיות ברורות שהתופעות מפחיתות את איכות תפקוד חברתי, אקדמי או תעסוקתי של הילד. 4. סימפטומים כרוניים, מתחילים לפני גיל 12 וקיימים לפחות 6 חודשים. 5. הסימפטומים לא מוסברים על ידי הפרעה אחרת.
ראיות לכך שהפרעות קשב וריכוז הוא הפרעה אמתית ובמיוחד הפרעה מוחית מגיעה מכמה מקורות עיקריים. הדמיה הוכיחה שילדים עם הפרעות קשב וריכוז יש (א) הבדלים מבניים בגודל באזורי מוח רלוונטיים. (ב) הפעלה פחותה של אזורים במוח השולטים בתשומת לב, דחפים, פעילות מוטורית, ארגון ותכנון, וכי רבים מההבדלים הללו נמשכים גם לבגרות. (ג) לבסוף, מחקרים מצביעים על כך שבמשפחה ההפרעה תורשתית מאוד, ומצביעים על נטייה גנטית ברוב המכריע של המקרים.
ההשפעה המצערת של זה ופרסומים אחרים שאינם מבוססים עובדתית מוסיפים על הסטיגמה של הפרעות קשב וריכוזו וגורם לעכב את האבחון וטיפול באלפי אנשים שיש להם הפרעות קשב וריכוז ושחייהם היו משתפרים באופן משמעותי עם טיפול".
נ.ב. ד"ר Solanto חברה בוועדה המייעצת של כתב העת לפסיכולוגיה של הילד והפסיכיאטריה, ואחראית על מאמרי המערכת של כתב העת על הפרעות קשב וריכוז. מכהנת בוועדות מייעצות מקצועיות של ילדים ומבוגרים עם הפרעות קשב וריכוז (CHADD) והאגודה האמריקנית המקצועית של הפרעת קשב וריכוז והפרעות נלוות (PSARD).
הערותיי (ד"ר שלומי ענתבי) על הספר והמאמרים בעקבותיו : הפרעת קשב וריכוז ממשיכה לעורר מחלוקות רבות בקרב הרופאים (מיעוט), הציבור הרחב, ועם רוח גבית של התקשורת. מאפייני הפרעת קשב (ADHD) מוגדרים אמנם "היטב" ע"י DSM-5, אולם ההפרעה לא פוענחה מספיק עד כה.
מאידך, העלייה המסחררת במספר ילדים המאובחנים ומטופלים בהפרעת קשב בעשור האחרון מ 3% ל- 15% עד 20% בתלמידים וסטודנטים (לפי דיווחים מארה"ב, וגם בארץ, סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון), הינה תופעה רפואית חריגה וצריכה להדאיג אותנו מאד.
הנימוקים הנשמעים להסבר מגפת ADHD אינם מבוססים בראיות מדעית רפואית (based evidence). המדריך הדיאגנוסטי וסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM) הקובע את ההתוויות לאבחון וטיפול בהפרעת קשב אינו מושלם ומלא חורים, ורופאים רבים תוקפים את ההתוויות והקריטריונים שנקבעו לאחרונה להפרעת קשב ב- DSM-5. כך שנימוקיה של פרופ' סולנטו על תקפות אבחנת ADHD בהסתמכה רק על סימפטומים/קריטריונים של DSM-5 אינם משכנעים, ולא סותרים את טענות ד"ר סול שהסימפטומים יכולים להיגרם ממצבים נורמליים באנשים עם הסחת דעת, או מצבים רפואיים אחרים.
ד"ר סולנטו מחזקת עמדתה, שקשיי קשב וריכוז הם סימפטומים משפחתיים גנטיים, אולם זה אינו מעיד בהכרח על קיום אבחנת הפרעת קשב, אלא ייתכן שמעיד על סימפטומים/תכונות אופי עוברות בתורשה. מה עוד שבניגוד למחלה גנטית הנגרמת ע"י גורם גנטי אחד, נמצא כי להפרעת קשב שותפים גנים רבים שחלקם משותף עם לקות למידה, אוטיזם, טיקים, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, הפרעת התנהגות, הפרעה אובססיבית כפייתית ועוד. עובדה היכולה לתמוך יותר בדעתו של ד"ר סול שסימפטומים של הפרעת קשב נגרמים ממצבים אחרים שונים.
ד"ר סולנטו מזכירה שבהדמיה מוחית נצפו שינויים מבניים מסוימים במוח, אולם מחקרים אלה נמצאים בחיתוליהם ואינם ברורים דיים, עובדה שאינם מהווים כלי אבחוני להפרעת קשב, לכן אינם יכולים לתת תוקף לאבחנת הפרעת קשב וריכוז (ADHD).
בניגוד לדברי ד"ר ריצ'רד סול, למצבים בילדים עם סימפטומים של קשיי קשב וריכוז שאבחנתם היא הפרעה מרדנית (ODD) או הפרעת התנהגות (CD) ואחרות, דווקא עדיף טיפול ניסיוני עם סטימולנטים העשוי למנוע החמרת מצבם ולשפר סימפטומים, במקום טיפול תרופתי ספציפי להפרעת התנהגות (כמו ריספרדל), כפי שמשתמע מדברי ד"ר סול, שלדעתי אינו צודק.
אכן כפי שד"ר סול הדגיש, אורח חיים נכון עם תזונה מתאימה, פעילות ספורט, שינה מספיקה, עבודה מעניינת ומאתגרת, (ואני מוסיף חיי משפחה שלווים, וחברים טובים) יכולים בהחלט למנוע פגיעה תפקודית בגלל קשיי קשב וריכוז קלים כאלה המצויים כמעט בכל אחד מאתנו.
צודק ד"ר סול שציין כחובה לאבחן הפרעות נפשיות אחרות שהן גורמות גם להפרעת קשב וריכוז, וטיפול ספציפי בחרדה, דיכאון , אובססיה כפייתית, והפרעה דו-קוטבית, לתקופה מסוימת ישפר גם את קשיי הקשב אף לאחר סיום הטיפול הספציפי, ללא צורך בטיפול בממריצים (סטימולנט).
נכונה הערת ד"ר סול שאין להגדיל את המינונים של סטימולנטים כאשר התוצאות אינן מספיק טובות, או כשיש תופעות לוואי (כפי שחברות תרופות מייחסות אותן למינון נמוך של התרופה ומשכנעות רופאים להגדיל המינון…).
לסיכום, אין טעם להיכנס לוויכוח אם הפרעת קשב וריכוז קיימת או לא, את זה להערכתי לא יהיה באפשרותנו לפענח בשנים הבאות, אלא עלינו לפעול כך שנוכל לעזור לילדים מסוימים עם תרופות סטימולנטים, אולם לא לכל דיכפין כדי לא להכפיל את המטופלים שלא לצורך. לאור ניסיוני סבורני כי אבחון וטיפול בהפרעת קשב וריכוז צריך לחזור לשפיות של שכיחות 3%-5% מהילדים. ובייחוד לטפל בילדים עם בעיית התנהגות למניעת החמרתה. ואילו ילדים שעיקר בעייתם היא לקויות/קשיי למידה גם אם יש להם קשיי קשב קלים (אלה 15% הנוספים המאובחנים כיום עם ADHD), לא להכילם בקטגוריה של אבחנת קשב וריכוז (ADHD) אלא באבחנת לקויות למידה למיניהן, ובמשורה לטפל במצבים אלה בסטימולנטים כאשר זה הכרחי (נוצר פער לימודי) ועוזר, ולהבהיר להורים שהטיפול אינו רפואי.
ולבסוף דבר חשוב, רופאים העוסקים בתחום זה חייבים להתמקצע ולהתעדכן בתחום מורכב זה, כולל אבחון וטיפול בהפרעות נפשיות, ולהקדיש מלוא זמנם, אחרת לא רוכשים מספיק ידע וניסיון ועלולים לעשות טעויות באבחונים וטיפולים ולהגדיל את מספר המאובחנים והמטופלים שלא לצורך.