האם פגיעת מוח טראומטית (TBI) גורמת להתפתחות ADHD

הקשר בין פגיעה מוחית טראומטית לבין ADHD
The association between traumatic brain injury and ADHD
Gabriela Ilie, St. Michael's Hospital, Journal of Psychiatric Research 2015

מחקר קנדי חדש, שפורסם בכתב העת הקנדי למחקר פסיכיאטרי, מצא "קשר משמעותי" בין אנשים שסבלו מפגיעה מוחית טראומטית בשלב כלשהו בחייהם, לזה שיש להם גם הפרעת קשב והיפראקטיביות. מסקנות המחקר עשויות להיות שימושיות כדי לבדוק היסטוריה של פגיעה מוחית טראומטית (TBI – traumatic brain injury), תוך תהליך הערכה ובדיקה להפרעות קשב וריכוז (ADHD). מחקר זה תומך במחקר קודם שמצא קשר דומה בין TBI לבין ADHD בילדים.
במחקר סקרו כ-4,000 תושבי אונטריו בקנדה מגיל 18 ומעלה. פגיעה מוחית טראומטית תוארה כפגיעה בראש שגרמה לאובדן הכרה לחמש דקות לפחות או אשפוז להשגחה. בקנדה, פציעות מספורט קבוצתי כמו כדורגל והוקי זוהו כמקור העיקרי של פגיעות מוח בקרב בני נוער, ואילו נפילות והתנגשויות רכב הם הגורמים העיקריים בקרב בוגרים. מספר פגיעות מוח טראומטיות הולך וגדל במשך השנים במדינות מפותחות. ארגון הבריאות העולמי צופה כי בשנת 2020  פגיעות מוח יהפכו לגורם השלישי בגודלו של מחלה ונכות בעולם, אחרי מחלות לב, ודיכאונות.
5.9% בוגרים עם היסטוריה של פגיעה מוחית דיווחו שאובחנו עם הפרעת קשב וריכוז בחייהם, ועוד 6.6% בוגרים דיווחו על סימפטומים חיוביים להפרעות קשב וריכוז, על פי דיווח עצמי ורפואי.
מחקרים קליניים שנעשו לאחרונה הראו גם קשר בין הפרעות קשב וריכוז (ADHD) ופגיעה מוחית (TBI) שחוו בילדות. ממצאי המחקר לא הפתיעו כיוון שחלק מההשלכות המתמשכות של פגיעה מוחית כולל תסמינים כמו הפרעות קשב וריכוז, ירידה בזיכרון ובתשומת לב, גירעון תפקודי ניהולי כמו תכנון וארגון, והתנהגות אימפולסיבית.
מחקרים אחרים הראו כי פגיעה מוחית עשוי להביא לשינויים פסיכו-נוירולוגיים המאפשרים התפתחות הפרעת קשב וריכוז (ADHD). נתונים חדשים מהמחקר הנוכחי מציעים קשר משמעותי בין הפרעות קשב וריכוז ופגיעה מוחית, ורואים כי לבוגרים עם פגיעה מוחית יש סיכוי גבוה יותר מפי שניים להיות עם תסמינים של הפרעות קשב וריכוז מאשר אנשים ללא פגיעה מוחית. מסקנות המחקר שימושיות לצורך בדיקת היסטוריה של פגיעה מוחית טראומטית (TBI), במהלך הערכה ובדיקה להפרעת קשב (ADHD).
הערותיי: מחקר נוסף המפנה את תשומת ליבנו שבתהליך אבחון בפרעות קשב והיפראקטיביות בילדים ובוגרים, יש לקחת בחשבון גורמים סביבתיים כמו טראומה מוחית, גם אם הגורם הגנטי המשפחתי הוא הגורם העיקרי. ראוי לציין' שיכול להיות שדווקא פגיעה מוחית טראומטית נגרמת בגלל שלילד יש הפרעת קשב (ADHD), ואז הוא נוטה לקחת יותר סיכונים ומועד יותר לנפילות ולפציעות וקורה TBI; ואותו דבר לבוגר עם ADHD אשר נוטה לעשות יותר תאונות דרכים, ואז מקבל TBI. שאלת הביצה והתרנגולת…

קשר בין הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בגיל הרך לבין מחשבות והתנהגויות אובדניות

קשר והשלכות של קוגניציות אובדניות והתנהגויות בילדים בגילים 3 עד 7 שנים
Correlates and Consequences of Suicidal Cognitions and Behaviors in Children Ages 3 to 7 Years, Diana J. Whalen, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, Nov 2015

למרות מחקרים המתעדים את קיומם של דיכאון והפרעות פסיכיאטריות אחרות בילדות מוקדמת, מעט מאוד ידוע על השלכות קוגניטיביות והתנהגויות אובדניות בילדים (SI) בגיל צעיר 3 -7 שנים. לא ידוע אם SI מוקדם יותר בילדות, מייצג התפתחות חולפת וביטויים שאינם ספציפיים של מצוקה, או שמא זה מנבא התפתחות של קוגניציות והתנהגויות אובדניות מתמשכות בילדים. זיהוי המסלולים של SI בגיל הרך, הוא צעד חשוב ראשון ושלב קריטי לקראת מניעת התאבדות בגיל ילדות.
נכון להיום, מספר מחקרים אמפיריים התמקדו בהופעת SI בילדים, אולם עם מעט מאוד מחקרים על SI המתרחש לפני גיל 7 שנים. באחד המחקרים הראשונים של פפר וחבריו, שהעריך הופעת SI בילדות, נמצא כי 72% מהילדים המאושפזים בפסיכיאטריה (N = 58) בגיל 6-12 שנים הציגו SI, שביטוייו דיכאון, חוסר תקווה, חוסר ערך, רצון למות, ועיסוקים עם מוות.
מחקר סקירה אחרון זיהה מספר גורמי סיכון להתאבדות בקרב ילדים מתחת לגיל 14 שנים: היסטוריה ספציפית של הורים עם ניסיונות התאבדות ופסיכופתולוגיה (ביחוד באימהות עם דיכאון, הפרעה דו קוטבית, חרדה, ניסיון התאבדות או השלמה, הפרעות קשב וריכוז, ושימוש בסמים); היסטוריה קודמת של הילד לסימפטומים של SI; ופסיכופתולוגיה של הילד במיוחד הפרעות רגשיות ומשבשות, – כל אלה התגלו כגורמי סיכון ל- SI בילדים בגיל צעיר.
במחקר אורך שהשתרע במשך שש שנים, נמצא כי בילדים, עם ניסיון התאבדות של הורה, היו כמעט פי חמישה בסיכון גבוה יותר לניסיון התאבדות. במחקר השתתפו 306 ילדים ובני משפחותיהם, הושלמה הערכה בסיסית בגילאי 3 עד 7 שנים, ונעשתה הערכת מעקב בגילים 7-12 שנים, על הפסיכופתולוגיה של ילד, מחשבות, תכניות, והתנהגויות אובדניות, אשר הוערכו באמצעות הורה, מטפל, ורופא מראיין לפני גיל 9 שנים, ודיווח עצמי לאחר גיל 9. ונאספו נתונים, שהתקבלו באמצעות דו"ח הורה על היסטוריה אימהית בפסיכופתולוגיה, כמו גם היסטוריה אימהית ומשפחתית של ניסיונות התאבדות.
המחקר מדגיש כי משתנים קליניים ודמוגרפיים, גיל הרך, מחשבות אובדניות, התנהגויות, או כל ביטוי על תוכניות וניסיונות אובדניים המתרחשים לפני גיל 7 שנים, היו קשורים להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) ולהפרעה מתנגדת מתריסה והתנהגות (ODD / CD) בגיל הרך. ראוי לציין שבמחקר נמצא שגיל רך עם SI חזה יותר דיכאון בגיל בית הספר ו- ODD / CD. כלומר, ניתוח אורך הצביע על כך ש SI בגיל הרך הוא מנבא חזק ל- SI בגיל בית הספר.
לסיכום, ממצאי המחקר הנוכחיים מראים כי SI בגיל הרך מהווה סיכון משמעותי ל- SI בהמשך בגיל בית ספר, והוא קשור להפרעות קשב וריכוז ול- ODD/CD. למרות שהמשמעות של SI בגיל הרך עדיין אינה  ברורה, תוצאות המחקר מראות כי מדובר בתופעה קלינית חשובה, שיש לבחון בזהירות ולקחת אותה בחשבון וברצינות, כסמן לסיכון למחשבות והתנהגות אובדנית מתמשכת. ממצאים אלה מראים כי רצוי מיון מוקדם ל- SI במסגרות קליניות, במיוחד בילדים פחות מגיל 7 שנים, וגם מיון להפרעות אחרות כמו דיכאון ו- ADHD.
הערותיי: מחקר ראשוני חשוב ארוך ומתמשך, על מחשבות אובדניות בילדים בגיל הרך שפורסם בימים אלה בכתב העת הנחשב JAACA בגיליון נובמבר 2015. מחקר הפוקח עיניהם של אנשי מקצוע לשים לב בהקפדה ראויה לתופעות רגשיות בגיל הרך (7-3 שנים), ביחוד כשיש היסטוריה של פסיכופתולוגיה משפחתית. כיום, כל הרופאים המתמחים בהפרעות קשב וריכוז אמורים להיות ערניים לסימפטומים של CD, ODD, ADHD, בגיל הרך ולטפל בהם כקו ראשון בטיפול רגשי התנהגותי והדרכת הורים, ביחוד לאור המחקר המראה שיש קשר בין תופעות אלה למחשבות אובדניות הנמשכות גם לגיל בית ספר.

מחקר חדש: מהי תרופת הבחירה הראשונה לילדים עם אוטיזם + ADHD

טיפול באטומוקסטין (ATX) באוטיזם עם הפרעות קשב והיפראקטיביות
Atomoxetine והדרכת הורים – שילובם לטיפול בילדים עם ADHD + ASD

 Atomoxetine, Parent Training, and Their Combination in Children with Autism Spectrum Disorder and ADHD – Article in Press: Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry

ידוע שליקויים הקשורים בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) ואי-ציות, נפוצים בילדים עם הפרעה בספקטרום האוטיסטי (ASD). עם זאת, תגובת ADHD לתרופות ממריצות היא הרבה מתחת לשעור בילדים עם ADHD בלבד, ומלוות בתופעות לוואי שכיחות. מחקרים על טיפולים לחוסר היענות זו ב- ASD הנם נדירים . במחקר חדש זה, בדקו את היעילות הפרטנית של אטומוקסטין (Atomoxetine – ATX) וזו המשולבת עם הדרכת הורים (PT), על תסמיני הפרעות קשב וריכוז בילדים עם הפרעה אוטיסטית (ASD). שילוב של  ATX ו- PT הביאו לשיפור משמעותי בסימפטומים של ADHD, ואילו ATX לבד היה קשור גם עם ירידה משמעותית במדדי הסימפטומים. בנוסף, טיפול ATX נראה עם פחות תופעות לוואי מאשר התרופות המעוררות, בילדים עם ASD.
במחקר הנוכחי, לקחו חלק מחלקות בריאות הנפש של אוניברסיטאות פיטסבורג, אוהיו, רוצ'סטר, והמרכז הלאומי לקידום מדעי של המכון הלאומי לבריאות, בראשותו של:
Benjamin L. Handen Professor of Psychiatry, Pediatrics, and Psychology and Associate Professor of Instruction and Learning Education, אשר עומד להתפרסם בחודש הקרוב בכתב העת הרפואי הנחשב של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר (JAACAP). 
אחת ממחלות הרקע המשותפת והפגיעה ביותר בילדים עם הפרעות ספקטרום האוטיסטי (ASD) היא הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), שמלווה לעתים קרובות עם אי-ציות, התנהגות מתריסה מתנגדת, ועצבנות. הפרעת קשב וריכוז קורה בשליש מהילדים עם ASD וקשורה עם איכות חיים ותפקוד ירודים, כמו התעלמות, סרבנות, קריאת תיגר, ומתווכח עם בקשות, מה שקורה באחד מכל חמישה ילדים עם ASD . וזה עלול להיות מלחיץ מאוד עבור ילדים ומשפחות.
14%- 22% מילדים עם ASD מטופלים בכל זמן נתון לתסמיני הפרעת קשב וריכוז, לעיתים  קרובות עם תרופה ממריצה. עם זאת, שיעורי התגובה הוגדרו בכ- 25% עם הפחתת סימפטומים, בנוסף לרושם המטפל על שיפור, שהם הרבה יותר נמוכים בילדים עם ASD, מאשר למשל בילדים עם הפרעת טיקים (TD) המלווה בהפרעות קשב וריכוז (ADHD). יתר על כן, שיעור תופעות לוואי בלתי נסבלים הוא פי ארבע פעמים גבוה יותר בנערים עם ASD בהשוואה לנערים עם TD. כתוצאה מכך, ברור כי התערבויות שאינן תרופות מעוררות, כמו גם טיפולים שאינם תרופתיים ממוקדות לתסמיני הפרעת קשב וריכוז, נדרשות לילדי ASD.
סקירה אחרונה של טיפול ATX בילדים ובני נוער עם הפרעות התפתחותיות (DD) זוהתה על פני 11 מחקרים, שיעור של הפחתה בסימפטומים של חוסר תשומת לב והיפראקטיביות, ואילו התנהגות מתריסה מתנגדת (ODD) הופחתה בכמחצית מהמקרים. ירידת בתיאבון, בחילות, ועצבנות היו תופעות לוואי הנפוצות ביותר, דבר המדגיש את הצורך להיות ערני לתופעות קליניות כמו עצבנות,כאשר מטפלים ב ATX – בילדים עם ASD או הפרעות התפתחותיות (DD).
אחד אמצעים אפשריים של הגברת התגובה ATX הוא לשלב טיפול עם התערבות פסיכו-סוציאלית, כגון הדרכת הורים (PT).  הדרכת הורים מבוסס היטב כהתערבות לשיפור התנהגויות במגוון רחב של ילדים וכתוספת לתרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. כמו כן, יש תמיכה לתוצאות טובות ממדגם מחקרים בספרות של טיפול קוגניטיבי פסיכולוגי ב- ASD בשילוב עם ריספרידון.
טיפול משולב נמצא יעיל יותר מטיפול תרופתי בלבד להפחתת עצבנות בילדים עם ASD. עם זאת, הערך המוסף של  הדרכת הורים (PT) בא לידי הביטוי רק לאחר 20 שבועות. בנוסף ליתרונות לשיפור התנהגותי, נערים שקיבלו טיפול משולבהסתפקו במינונים נמוכים יותר משמעותית של ריספרידון. מחקרי MTA קודמים על ילדים עם הפרעות קשב וריכוז הגיעו למסקנה דומה, שהוספת טיפול פסיכו- סוציאלי לתרופות (בעיקר למתילפנידאט) הגביר את התועלת הטיפולית על תסמיני הפרעת קשב וריכוז , וגם איפשר מתן מינון תרופה נמוך יותר באופן משמעותי.
המחקר הנוכחי עולה בקנה אחד עם ממצאים קודמים. ATX נמצא יעיל לטיפול בסימפטומים של ADHD בילדים עם ASD. שיעור התגובה הכולל של 45-46% היה גבוה יותר מאשר במחקר קודם של טיפול ב- ATX לילדי ASD, שדווח בו על שיעור תגובה של 26%. אם כן, במחקר זה  randomized control trial נמצא כי טיפול ב-  ATX  הוא אחד הטיפולים התרופתיים הטובים ביותר להפרעת קשב וריכוז ב- ASD  (וגם אפשרויות טיפול במתילפנידאט או אלפא-2 אגוניסטים). שיעורי התגובה ל- ATX ומתילפנידאט היו באופן עקבי נמוכים יותר 43% מאשר אלו שדווחו בקרב ילדים 70% ללא ASD. המחקר הנוכחי מראה ש- ATX עשוי להיות חלופה למתילפנידאט לילדים עם ASD.
בעוד ההשפעה של שילוב PT עם ATX לא הייתה טובה יותר באופן משמעותי מאשר ATX לבד; PT + פלצבו היה משמעותי טוב יותר מפלצבו לבד בטיפול בתסמיני ADHD.  הדרכת הורים (PT) הוא טיפול בעלות נמוכה יחסית, שיכול להיות מסופק גם על ידי רופאים מנוסים. תוצאות המחקר מצביעות על כך שטיפולים פסיכולוגיים יכולים להפחית סימפטומים של ADHD באוכלוסיית ASD.
במחקר לא נצפו יתרונות מ- ATX או PT בסולם סימפטומים של ODD, ולא נראה טוב במדד התנהגות. כדי להשיג ציות והתנגדות והתרסה טובים יותר באוכלוסייה זו, רוב סימפטומים ODD דורשים כישורי שפה ניכרים (למשל, ילד שלעתים קרובות מתווכח עם מבוגרים, לעתים קרובות מאשים את האחרים לטעויות שלו או להתנהגותו) או התנהגות מתוכננת היטב (למשל, ילד במכוון מרגיז אנשים, הוא לעתים קרובות מרושע או נקמני). ממצאי בית הספר היו קשים לפרוש. במחקר נצפו שינויים גבוהים בנתוני בית הספר. במונחים של תופעות לוואי, מספר גדול יותר של דיווחים על תיאבון ירוד וכאבי בטן התרחש בקרב חולים שנטלו ATX. ממצא מעניין היה חסר כללי של עצבנות מוגברת שדווח על ידי אלה ב- ATX בהשוואה לפלצבו, לעומת מה שצויין עד כה כי העצבנות הייתה בין תופעות הלוואי הנפוצות ביותר שדווח עליהן כמיוחסות ל- ATX. התרופות לטיפול ב- ADHD באוכלוסיית ילדי ASD, מופיעות בשיעורים חיוביים דומים למדי בתגובה (45% -55%).
מסקנות המחקר:
1.  ATX כטיפול קו ראשון באוכלוסיית ילדים עם ADHD + ASD.
2.  למרות שיעורי תגובה דומים, גודל אפקט מבוקר פלצבו לתסמיני הפרעת קשב וריכוז עשוי להיות גדול יותר ל- ATX מאשר בתרופות חלופיות.
3.  פרופיל תופעות הלוואי של ATX היה טוב יחסית, עם השפעה מינימאלית על תיאבון, משקל, ועצבנות, בניגוד לתרופות מעוררות ממריצות (סטימולנטים).
4.  ATX יש גם פחות פוטנציאל לתסיסה או דכדוך מוגבר מאשר במחקרים על תרופות ממריצות.
5.  ATX דורש מספר שבועות של טיפול כדי להשיג שיפור משמעותי מבחינה קלינית על התנהגות, ואילו תרופות מעוררות ואלפא-2 אגוניסטים עשויים לשפר את הסימפטומים במהירות רבה יותר.
6.  חשוב לציין כי תוצאות אלה הושגו במינון נמוך, החל ממחצית המינון המומלץ בעלון.
7. פיצול המינון היומי לבוקר וערב כדי למנוע תופעות לוואי.
הערותיי: מחקר חשוב גדול, מקיף ורב-מרכזי, התקיים בו זמנית במספר מרכזים רפואיים בארה"ב. מסקנתו הסופית חדה וברורה: עדיפות לטיפול באטומוקסטין (MTA) בילדים עם הפרעה אוטיסטית (ASD) המלווה בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD).
ילדים ונערים רבים מאד מגיעים למרפאתי לאחר שאובחנו על הספקטרום האוטיסטי (ASD), בעוד בעייתם העכשיווית היא של הפרעות בקשב וריכוז (ADHD), אשר ביטוייה העיקרים הם: היפראקטיביות ואימפולסיביות, התפרצויות ואי שליטה ברגשות, מרדנות מתריסה (ODD), בעית התנהגות וקשיים חברתיים. לפיכך הם נזקקים לטיפול תרופתי (בנוסף לטיפול התנהגותי פסיכולוגי) המיועד להפרעות קשב והיפראקטיביות, ואכן אני נוהג לטפל בהם על פי האלגוריתם התרופתי לטיפול ב- ADHD: מתילפנידאט עם השפעה ארוכת טווח (כמו ריטלין, קונצרטה, דייטרנה, פוקלין) -> אמפתמינים (וייואנס, אדראל) -> אטומוקסטין Hcl (סטראטרה) -> ריספרדאל -> שילוב שתי תרופות משתי קבוצות הנ"ל.
על פי אלגוריתם זה אני מטפל גם בילדים ונערים עם ADHD + ASD בהצלחה טיפולית מרבית – שיפור מהיר בסימפטומים, ללא תופעות לוואי מיוחדות, ובמינון נמוך – ולכן איני מוצא מקום להתחיל בתרופת סטראטרה כתרופת בחירה ראשונה לטיפול ב- ADHD + ASD, כפי שהמחקר הנ"ל ממליץ. מחקר זה כפי שקורה ברוב המחקרים על תרופות, מומן בסיוע חברת תרופות, וקשה להימנע מהטיה (bias).

ילדים עם הפרעות קשב וריכוז ואימהות שלהם עלולים לחיות פחות מאוכלוסייה ממוצעת

מחקר שפורסם לאחרונה (28.09.2015  Neuroscience) שנערך על ידי חוקרים ברזילאים ממכון ד'אור מכון למחקר ולחינוך מראה כי היפראקטיביות יכולה לייצר שינויי כרומוזום המשפיעים על בריאות.
הפרעות פסיכיאטריות כמו הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) משפיעות על ה- DNA של ילדים ואימהות שלהם. מדענים ברזילאים מד'אור המכון למחקר והחינוך (IDOR) והאוניברסיטה הפדרלית של מינאס ז'ראיס (UFMG) מצאו כי לילדי ADHD והאימהות שלהם יש סיכוי גבוה יותר שיש להם טלומרים (אזור הקצה של הכרומוזומים, המכילים את החומר התורשתי שבגרעין התא) קצרים יותר,סימן היכר של הזדקנות תאים, אשר מזוהה עם סיכון מוגבר למחלות כרוניות ומצבים כמו סוכרת, השמנת יתר וסרטן.
הטלומרים מכסה את הקצוות של כרומוזומים ופועלים כמגנים מפני אובדן DNA המקודדים חלבונים בעת חלוקת תא. בעוד התקצרות הטלומרים קורה באופן טבעי עם הזדקנות, מחקרים מצביעים על תהליך מואץ על ידי לחץ פסיכולוגי וביולוגי. טלומרים קצרים יותר מקצר את "תוחלת החיים" הביולוגית.
המחקר, שפורסם בתחום מדעי מוח מולקולריים, העריך את אורך הטלומרים אצל 61 ילדי ADHD (גילאי 6 עד 16) והוריהם. גם בקרב הילדים, שמתחילים את חייהם, מצאו החוקרים טלומרים קצרים יותר מאלו שהיו צפויים לגילם. למרות שטלומרים של האמא היו גם קצרים יותר, החוקרים לא מצאו שינוי כלשהו באורך הטלומרים של האב. החוקרים מאמינים שתופעה זו נובעת בשל הלחץ שנוצר בגלל סימפטומים של הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) בילדים ואימהותיהם. אמהות הן ברוב המקרים המטפלות  העיקריות של הילדים, מראה רמות גבוהות יותר של הפרעות של לחץ ודיכאון בהורות של ילדיהם מאשר באבות. סימפטומים מופיעים בד"כ בגיל ילדות ומשתנים מחוסר קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות – שילוב שיכול לייצר השפעות שליליות על הילדים שלהם והאימהות.
כשאנשים חושבים על בעיות התנהגותיות עם ילדים, הם חושבים על המרכיב הפסיכולוגי ואיך זה משפיע על ביצועי בית ספר ועל האינטראקציה שלהם עם החברה, מציין פאולו מאטוס אחד מעורכי המחקר הנוירו-פסיכיאטרי. השפעות אלה הן אמתיות, אולם מחקר זה מראה בפעם הראשונה שהפרעות נפשיות יכולות להשפיע ברמה התאית, בדנ"א.
אורך הטלומרים הוא תורשתי. אבות ואימהות עם טלומרים קצרים יותר מעבירים מאפיין זה לילדיהם. זה זאת אומרת שילדים שכבר יש להם קיצור בטלומרים, יפיקו לצאצאיהם טלומרים קצרים יותר בלידה.
החוקרים הבחינו גם כי תסמיני היפראקטיביות קשורים יותר לאורך הטלומרים מהסימפטומים של חוסר תשומת לב וריכוז. הם ציינו כי רמות גבוהות יותר של היפראקטיביות בילדים היו קשורים עם טלומרים יחסית קצרים יותר בילדי ADHD ובאימהותהם. זה הגיוני אם אתה חושב שהיפראקטיביות היא סימפטום המשפיע באופן שלילי יותר על המשפחה וגורם ליותר מתח, אומר מאטוס. וזו בדרך כלל הסיבה לכך שהורים מחפשים טיפול רפואי במקום הראשון.
ממצאי המחקר  מדגישים חשיבות של התערבות מוקדמת כדי לטפל בילדים בבעיות התנהגות פסיכו- סוציאליות כדי למנוע מתח וקיצור הטלומרים. בסיס לזה הפחתת היפראקטיביות ואימפולסיביות בילדים ואימהותיהם וזה יכול להיות מושג על ידי מספר טכניקות התנהגותיות המיושמות בהקדם האפשרי.
הערותיי: מחקר מעניין, יש בו משהו. אולם למרות המחקרים הרבים שפורסמו עד כה על הפרעת קשב וריכוז והשפעות של הגנטיקה, כרומוזומים, שינויים נוירולוגים מבניים במוח, גורמים סביבתיים ועוד, עדיין הרפואה בתחום זה נמצאת רק בתחילת דרכה הארוכה מאד.

האם ילדים עם ADHD ומחלת לב מולדת יכולים לקבל תרופות ממריצות ללא חשש מתופעות לוואי משמעותיות בלב ובכלי דם?

מחקר חדש מגלה כי ילדים עם מחלת לב מולדת והפרעות קשב וריכוז (ADHD) יכולים לקחת תרופות ממריצות ללא חשש מתופעות לוואי משמעותיות בלב וכלי דם. במחקר שביצעו חוקרים מומחים בהתפתחות והתנהגות בילדים, מהמרכז הרפואי בבית חולים לילדים בסינסינטי, לא מצאו סיכון מוגבר למוות או שינויים בסימנים חיוניים של הלב, כמו לחץ דם או קצב לב, בילדים עם הפרעות קשב וריכוז חמורים ומחלות לב. הם גם מצאו כי כאשר טופלו בתרופות ממריצות, חל שיפור משמעותי בסימפטומים של ADHD כפי שנמדד על ידי סולמות דירוג אחידים.
ידוע שילדים עם מחלת לב מולדת מצויים בסיכון גבוה להפרעות קשב וריכוז, ובגלל חששות לתופעות לוואי בלב וכלי דם, כולל מוות פתאומי, מגבילים את השימוש בתרופות ממריצות. אולם מחקר זה מצביע על כך שטיפול בממריצים יעילים ובטוחים כאשר מבוצע ניטור מתאים בשיתוף עם קרדיולוג של המטופל.
המחקר הוצג בכינוס השנתי של האגודה לרפואת ילדים התפתחותית והתנהגות בלאס וגאס. החוקרים בדקו 44 ילדים בגילאי 6 עד 18 במכון הלב ובמכון לנוירו-ההתפתחות הילד וקליניקה חינוכית בסינסינטי. במחקר השוו ילדים אלה עם ילדים במחלות לב דומות אבל שלא טופלו בחומרים ממריצים. נבדקה ההשפעה של תרופות ממריצות באק"ג (EKGs).
כידוע משנת 2006, ארגון המזון והתרופות האמריקני (FDA) נדרש לכלול בתיוג של תרופות ממריצות אזהרה כי הם בד"כ לא אמורים לשמש לילדים ומתבגרים עם בעיית לב חמורה מובנית, כמו קרדיומיופתיה או הפרעות בקצב לב. עם זאת, ממריצים הם התרופה היעילה ביותר לטיפול בתסמיני הפרעת קשב וריכוז, ומשפחות חולים, קרדיולוגים, ורופאי ילדים התפתחותי חייבים יחד לשקול את הסיכונים והיתרונות של אפשרויות טיפול תרופתי לכל מטופל בודד.
הערותיי: מחקר קטן ממדים שלא הייתי ממליץ להסתמך עליו בלבד. אולם יש מחקרים רבים אחרים שבוצעו בתחום זה המאפשרים לטפל בתרופות ממריצות בילדים עם הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) ו"תופעות לב" לאחר שיקולים על יתרונות ומשמעות הטיפול, תוך ניטור ומעקב של קרדיולוג. רצ"ב לדוגמא שני מחקרים שפרסמתי באתרי. לכניסה בקישורים הרצ"ב:
תופעות לוואי קרדליות בטיפול עם סטימולנטים
בטיחות קרדיו-וסקולרית בסטימולנטים