העתיד של הפסיכיאטריה, יבוסס על הבנה עמוקה יותר של המוח (מדעי מוח קליניים)
בכתב עת האחרון של האקדמיה לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, נכללו מספר מחקרי הדמיה שנועדו לקדם את ההבנה לבסיס הנוירו-ביולוגי בהפרעות נפשיות (פסיכיאטריות) הנפוצות.
במחקר שבוצע ע"י סמואל קורטז, על מנת לקבל תובנה נוירו-ביולוגית על הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), ביחוד בקשר של ההפרעה עם מבנה המוח. המחקר התייחס גם להשפעה של הטיפול בתרופות מעוררות (פסיכוסטימולנטים) על מוחם של ילדים עם הפרעות קשב והיפראקטיביות, שאינו מובן עדיין במלואו. החוקרים השוו מדידות של עובי קליפת המוח אצל 308 ילדים וצעירים (בגיל 28-8 שנים) עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) לעומת קבוצת בקורת של 184 ילדים וצעירים, בני אותו גיל, ממדגם Neuro Image האירופי. 88% מהמשתתפים עם ADHD קיבלו תרופות מעוררות בשלב מסוים בחייהם, לתקופה ממוצעת של 5 שנים. ראוי לציין, החוקרים אספו מידע מפורט לכל משתתף, על סוג התרופה, מינון התרופה ומשך הטיפול בתרופות ממריצות.
בילדים עם הפרעות קשב וריכוז (ADHD) נצפתה ירידה משמעותית בעובי קליפת המוח באונה הטמפורלית מדיאלית, דו-צדדית, בהשוואה לקבוצת הבקרה, אשר מתמידה גם לאחר התקנון לתחלואות פסיכיאטריות נלוות וללא קשר לגיל המשתתפים. ראוי לציין, שלא נמצאו הבדלים משמעותיים בעובי קליפת המוח בין המשתתפים שטופלו עם פסיכוסטימולנטים לבין ילדי ADHD שלא טופלו עם פסיכוסטימולנטים. בנוסף, לא משך הטיפול ולא המינון שניתן היו קשורים לעובי קליפת המוח. מצד אחד, ממצאי מתקר זה עולים בקנה אחד עם ראיות ממחקרים אחרים המראים כי רשתות אחרות מאשר frontal striatal (מעגלי Frontostriatal הם מסלולים עצביים המחברים אונה קדמית עם הגרעינים הבזליים (סטריאטום), שמתווכים מוטורי, קוגניטיבית, ופונקציות התנהגותיות בתוך המוח. אשר הם מקבלים תשומות מדופאמין, נוראדרנלין וסרוטונין) מהוות בסיס רלוונטי לפתופיזיולוגיה של הפרעת ADHD. מאידך, מחקר זה אינו תומך בראיות של מחקרים קודמים שהראו כי לאחר טיפול בפסיכוסטימולנט נעשית נורמליזציה מבנית במוח.
באופן אידיאלי השפעת תרופות אמורה להיבדק במחקר מבוקר ארוך טווח שבו נבחרים משתתפים באופן אקראי, אלה עם טיפול בפסיכוסטימולנטים מול קבוצת פלצבו (ללא טיפול).
מחקר נוסף, לקידום הידע על הקשר המבני במוח עם הפרעת הספקטרום האוטיזם (ASD), שנעשה על ידי בוס ועמיתיו, כדי להעריך שתי תכונות מוח שונות הנמדדות על ידי הדמיה מוחית מבנית, כלומר בקליפת המוח ובמבנה החומר הלבן.
במחקר נבדקה ההשערה האם ירידה במדידת קליפת המוח קשורה לקישוריות החומר הלבן. במדגם של 30 ילדים עם ASD ו- 29 קבוצת בקרה בגיל 8 עד 18 שנים.
ילדים עם ASD הראו ירידה בעובי קליפת המוח בקדם חזיתי וקודקודי שמאלי, בהשוואה לקבוצת בקרה. חשוב לציין, תוצאה דומה נמצאה בניתוח בסיס נתוני הדמיה גדולים עצמאיים, חופשיים, ופומביים שפורסמו על ASD לקידום הידע על הקשר בין ספקטרום אוטיזם (ASD ) למבנה המוח.
זו היא תוצאה מכרעת שהיא רלוונטית במיוחד לאור ממצאי מחקר זה העולים בקנה אחד עם מחקרים שאפיינו את הגל הראשון של מחקרי סריקת המוח בפסיכיאטריה לילד. שימוש בבסיס הנתונים (אוטיזם ההדמיה המוחי – Data Exchange), מאפשרים לשכפל ממצאי מחקרים ומדגיש את הערך לקהילה המדעית, של נתונים חופשיים כשיתוף פעולה להתגבר על האתגר לגיוס דגימות גדולות במחקרי הדמיה.
החוקרים אששו את הערכתם כי ההפצה (diffusivity) רדיאלית בהדמיה, המאפשר הערכה של קישוריות מבניות, היה קשור בקשר הפוך ל- Gyrification (שהוא התהליך של יצירת הקפלים האופייניים לקליפת המוח) במוח הקדם חזיתי בילדים עם ASD. בסך הכול, מחקר זה מצביע על כך שבנוסף לגודל נורמלי של המוח, גם שוני ב gyrification ובקישוריות מבניות, עשויים להיות הקשר נוירו-ביולוגי רלוונטי של ASD.
מה סוברים אנשי בארה"ב, האם עתיד הפסיכיאטריה טמון במדעי מוח קליניים, המבוסס על הבנה עמוקה יותר של המוח? פסיכיאטרים רבים יסכימו לקביעה זו, אחרים אולי לא. סקר אחרון בארה"ב בחן את יחסם של ראשי מחלקות הפסיכיאטריה, פסיכיאטרים מומחים, ומתמחים בפסיכיאטריה, בנוגע לתפקיד מדעי המוח ועל החינוך במדעי המוח בפסיכיאטריה. 76% מהמנהלים דרגו את חינוך מדעי המוח כ "נאותים", "מתאימים", או "מצוינים", ואילו רק 51% מהפסיכיאטרים, ו- 62% מהמתמחים סברו כך. 90% מהמשתתפים הסכימו על כוחם של מדעי המוח לפענוח מחלות נפשיות. 80% מהמנהלים והפסיכיאטרים ו- 70% מהמתמחים האמינו שהתקדמות במדעי המוח, תוביל לגילוי טיפולים חדשים או תרופות מותאמות אישית תוך 5 עד 10 שנים. הסכמה כללית, של 94% מהמשתתפים, לצורך קידום החינוך למדעי המוח בפסיכיאטריה. יותר מ- 80% מפסיכיאטרים, מתרגלים פרטיים, ומתמחים פסיכיאטרים, הביעו עניין בהשתתפות בקורס למדעי המוח. ויסות רגשי ותשומת לב/קוגניציה דורגו כנושאי מדעי מוח המעניינים ביותר. גנטיקה, פרמקולוגיה, הדמיה, ומעגלים עצביים דורגו כחשובים יותר ממודלים של בעלי חיים וביולוגיה תאית ומולקולרית.
נראה שלמדעי המוח יהיו השלכות קליניות בפרקטיקה היומיומית, למרות שאיננו יכולים לחזות בוודאות באיזו מידה, כך עולה לפחות מהסקר הזה, יש תיאבון לחינוך מדעי המוח בפסיכיאטריה. כפי שציין לאחרונה אל רוס במחקרו "השאלה שאנחנו צריכים כתובת היא לא אם אנחנו צריכים לשלב מדעי מוח לצד המסורות העשירות האחרות שלנו, אלא איך אנחנו עוברים פזה כדי להתגבר על המחסומים שכרגע מגבילים את הפסיכיאטרים." ועוד לדברי אל רוס "חדשנות מחקר דורשת צוותים רב-תחומיים, חינוך חדשני יצטרך גישה ביקורתית שיתופית בין מחנכים ומדענים. מטרות למידה של תכניות הכשרה חדשניות כאלה, צריכה לכלול פיתוח יכולת לשלב נתונים ממדעי מוח לתכנית למטופל. זה בולט במיוחד בהתחשב בכך שפסיכיאטרים רבים מעוניינים בעיקר לדעת כיצד ועד כמה מדעי המוח עשויים להשפיע על הפרקטיקה הקלינית שלהם."
מדעי המוח, אינם חלק מדרישות התכנית הרשמיות של ההסמכה להתמחות רפואית בארה"ב אולם במידה מסוימת היו הצעות ויוזמות מאתגרות שנעשו לאחרונה בארצות הברית לעדכן את תכניות ההתמחות הנוכחיות. כמה דוגמאות, אנדרס ורוברטס, הציעו תכנית חמש שנתית בהיקף של מדעי מוח קליניים, לפסיכיאטריה כללית, ולפסיכיאטריה של הילד, כדי לגשר על הפערים בין פסיכיאטריה של הילד, מדעי מוח, גנטיקה, והתפתחות נוירולוגית. גופלן וחבריו, פיתחו תכנית לימודים בין-תחומית במדעי המוח שנמשכה מעל 4 שנים, ומקדמת שיתוף פעולה של מחנכים ממחלקות שונות. גריפית, תיארה תכנית לימודים שתתמקד במדעי המוח הקוגניטיביים והחברתיים והשתלבותם בפסיכו- קליני, ופרספקטיבה על מדעי מוח להחלת מיומנויות טיפוליות. יוזמה לתכנית לאומית ללימודי מדעי המוח הוקמה במרץ 2014, במטרה ליצירת משאבים משותפים ליעילות הוראת מדעי מוח פסיכיאטרי למתמחים, ולספק הכשרת סגל כיצד ליישם אותם. כך, רבים המאמצים כיום כדי להביא יותר חומרים ממדעי המוח להכשרה לפסיכיאטריה. והשאלה היא, האם מדעי מוח קליניים יהיו העתיד של הפסיכיאטריה?
מחקרים קודמים והערותיי על: מחקרי הדמיה של ASD ADHD