הדגשים על פקטורים לשימוש בתרופות ADHD

גיל, התחלה, משך וסוג טיפול תרופתי להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), והקשר לשימוש בחומרים ממכרים במהלך גיל ההתבגרות
 Timothy E. Wilens, Age of Onset, Duration, and Type of Medication Therapy for ADHD and Substance Use during Adolescence: A Multi-Cohort National Study. JAACAP, 2016; 55

על פי מחקר חדש מאוניברסיטת מישיגן, בני נוער הנוטלים סטימולנטים כמו ריטלין, אדראל או תרופות ממריצות אחרות לטיפול ב- ADHD למשך תקופה ארוכה ובזמן מוקדם בחיים – אינם בסיכון גדול יותר לשימוש בסמים בגיל התבגרות מאוחרת, מאשר מתבגרים ללא ADHD. ממצאי המחקר מראים גם כי בני נוער אשר התחילו להשתמש בתרופות ממריצות לטיפול בהפרעת קשב, למשך זמן קצר ולאחר גיל התבגרות – במהלך חטיבת הביניים או תיכון – נמצאים בסיכון גבוה של שימוש בסמים.
יותר מ -40,000 בני נוער מ- 10 מחזורים ארציים בשנים 2005 עד 2014, ענו על שאלות לגבי שימוש בתרופות ADHD ושימוש בסמים לאחרונה כחלק מניטור המחקר העתידי. מחקר זה הוא המחקר הלאומי הראשון המשווה טיפול תרופתי מוקדם עם סטימולנטים למשך זמן ארוך, עם תרופות לא סטימולנטים לטיפול ב- ADHD. המדגם הגדול של מסיימי בי"ס תיכון איפשר לחוקרים להפריד שימוש בתרופות ADHD על פי מגדר. התוצאות הראו כי אין הבדלים בין המינים, זכר או נקבה, לטיפול תרופתי בממריץ ל- ADHD והסיכון של שימוש בסמים.
בין ממצאי המחקר, כמעט אחד מכל שמונה בוגרי התיכון בארה"ב, השתמשו בתרופות ממריצות או בתרופות לא-ממריצות לטיפול ב- ADHD. בנים נוטים יותר להשתמש בטיפול תרופתי ממריץ לטיפול ב- ADHD, בעוד אין הבדלים בין המינים שנמצאו עבור טיפול תרופתי בלא-ממריצים. בהתחשב בכך שהתנהגויות לשימוש בסמים גבוהות אצל מתבגרים היו קשורים להתחלה מאוחרת יותר של תרופות ממריצות לטיפול ב- ADHD במהלך גיל התבגרות, החוקרים ממליצים לעקוב אחר תת-קבוצה זו ביתר זהירות, באשר לגורמי סיכון מוקדמים הקיימים אצלם, או התנהגויות התחלתיות לשימוש בסמים.
תגובתי: מחקר חדש המחזק מחקרים אחרים בתחום זה על יתרון עתידי בטיפול תרופתי בסטימולנטים בילדים עם ADHD. אולם, אני הייתי מסייג זאת בכך, שטיפול אשר מתחילים מוקדם בילדים ונלקח למשך תקופה ארוכה, אמור להינתן לילדים עם הפרעת קשב והיפרקטיביות חמורה, הקלסית מהותית, שנלוות לה הפרעה נפשית כמו מרדנות מתריסה קשה (ODD), קשיי התנהגות (BD), חרדה, דיכאון ואחרים, ששכיחותה 3%-5% מהילדים, ולא להינתן לילדים עם הפרעת קשב קלה שעיקרה קשיים חברתי, בהתנהלות ובלימודים, ששכיחותה 10%-15%. לדעתי, הגיעה העת שבכל המחקרים לא יסתפקו בקביעה שילדים עם ADHD, אלא יוסיפו את חומרת ההפרעה אם היא קשה או קלה,  כי יש הבדל משמעותי בין שני מצבים שונים אלה, ורק כך המחקרים יהיו מדוייקים ומהימנים יותר.