מחקר חדש: סטימולנטים לטיפול ב- ADHD פוגעות בבניית מסת העצם בילדים

האם תרופות ממריצות (סטימולנטים) הניתנות לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) קשורים למסת עצם נמוכה בילדים ומתבגרים?

מחקר בראשות Alexis J. Feuer, שיפורסם ב- JAMA Pediatric ינואר 2017, מאגף אנדוקרינולוגיה בקורנל, אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ואנדוקרינולוגיה בבי"ח לילדים בפילדלפיה. מטרת המחקר לחקור את הקשר בין שימוש בסטימולנטים לבין מסת העצם אצל ילדים ומתבגרים.
בוצעה אנליזה מנתונים שנאספו מ-1 בינואר 2005 עד 31 דצמבר 2010, מתוך מסד נתונים של אוכלוסיית ארה"ב "הסקר הלאומי לבחינת מצב הבריאות והתזונה (NHANES). כל הילדים, מתבגרים ובוגרים צעירים בגילאי 8 עד 20 שנים עם נתונים דמוגרפיים, אנתרופומטריים, צילומי רנטגן ושימוש בתרופות מרשם נכללו במשתתפים. מבין 6489 שנכללו במחקר היו 159 שהשתמשו בסטימולנטים ויתרת 6330 היו אלו שלא קבלו סטימולנטים. הנתונים של המחקר נותחו מ-8 אוקטובר 2015 עד 31 בדצמבר 2016. נבדק הקשר בין השימוש בסטימולנטים, לבין תכולת המינרלים בעצם (BMC) וצפיפות המינרל בעצם (BMD) הירך, צוואר הירך, ועמוד שדרה מותני, שהוערכו באמצעות Dual-energy X-ray Absorptiometry.
תוצאות המחקר הוכיחו כי שימוש בסטימולנטים היה קשור עם מסת עצם נמוכה יותר משמעותית לאחר תקנון למשתנים. בעמוד השדרה המותני, בעצם הירך ובצוואר ירך המותני, צפיפות העצם היתה נמוכה יותר באלה שקיבלו סטימולנט לעומת אלו שלא קיבלו סטימולנטים. משתתפים שטופלו בממריצים למשך 3 חודשים או יותר, צפיפות העצם היתה נמוכה משמעותית בעמוד השדרה המותני התחתון.  
מחקרים קודמים עם עכברים נמצא כי הפעלת מערכת העצבים הסימפתטית מובילה לירידה במסת העצם. ממצאי המחקר הנוכחי תומכים בצורך במחקרים פרוספקטיביים בעתיד לבחון ההשפעות של שימוש בתרופות ממריצות על מסת העצם אצל ילדים.
המסקנות: שימוש בתרופות סטימולנטים עלול לגרום לאי צבירת מסת עצם טובה וכישלון להשיג מירב מסת עצם מספקת. תרופות ממריצות לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) מגבירות את הפעלת מערכת עצבים הסימפתטית ועלולות להשפיע על בניית העצם. בגלל זה, שצבירת מסת העצם מושלמת ומסתיימת עד הבגרות הצעירה, ההשפעות של תרופות ממריצות על צפיפות העצם בילדים הגדלים, הינן בעלות חשיבות מכרעת.
הערותיי: מחקר חשוב, אולם נדרשים מחקרים נוספים לאשרור ממצאים אלה. אני בדעה שבמידה וילד נזקק לטיפול רפואי תרופתי עם סטימולנטים, אפשר לטפל בו תוך מעקב רפואי ומדידות הנדרשות.

חששות להשפעות שליליות על קשב וריכוז בילדים מחשיפת יתר למנגן במהלך התפתחותם

חשיפת יתר מוקדמת למנגן גורמת לקשיים בקשב שימת לב והיפראקטיביות אצל חולדות

ממצאים ממחקר מעבדה תומכים בחששות להשפעות שליליות בקשב וריכוז בילדים, מחשיפת יתר למנגן בשלב מוקדם של התפתחותם. את המחקר הוביל Donald R. Smith מאוניברסיטת קליפורניה סנטה קרוז, שפורסם בכתב העת Environmental Health Perspectives מראה כי חשיפה למנגן בשלב מוקדם של התפתחות, גורם לקשיי קשב וליקויי תפקוד נוספים בחולדות.
מחקרים אחרים של ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב קשורים בעודף מגנזיום בתזונה, אבל גורמים מעורפלים במחקרים אלו עשו לבלתי אפשרי להראות קשר בין הסיבה לתוצאה. מחקר זה הוא הראשון הקובע קשר סיבתי בין החשיפה הגבוהה למגנזיום בתזונה לבין חוסר תפקוד קשב במודל חיה.
מנגן הוא מתכת אפורה-לבנה,שיש לה שימושים רבים בתעשיה, צביעת זכוכית, כמוסף לבנזין ועוד. מנגן מרכיב חיוני הנדרש לגוף בכמויות זעירות, מאידך מנגן בעודף הוא חומר רעיל.לרמות גבוהות של חשיפה יכולה להיות השפעה נוירו-טוקסית, ובמבוגרים מובילה למצב הנקרא "manganism" החשופים לאבק או אדי מנגן בכרייה, ריתוך, ועיסוקים תעשייתיים אחרים.
הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) היא הפרעת נוירו-התנהגותית הנפוצה ביותר בקרב ילדים, אך סיבותיה לא ברורות וכנראה כרוכות בגורמים רבים ושונים. מחקר זה, הוא ראשון להוכיח קשר סיבתי בין חשיפה מנגן גבוהה בתזונה לחוסר תפקוד קשב, על פי המחבר הבכיר דונלד סמית, פרופ' טוקסיקולוגיה סביבתית באוניברסיטת קליפורניה. ישנם גורמים סביבתיים וביולוגיים רבים שנקשרו עם סיכון מוגבר לקשיי קשב אצל ילדים, כך שזה מאוד מאתגר להבין אילו גורמים עשויים למעשה לתרום או לגרום קשיי קשב. המחקר מבהיר את ההשפעות של גורם סביבתי יחיד, דבר המאפשר ללמוד על האופי הספציפי של הגירעונות שהוא גורם, וזה קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לעשות במחקרים בבני אדם.
המקור הנפוץ ביותר של חשיפה לעודף מנגן ע"י שתיית מים מבארות, כי מי תהום באזורים מסוימים מכילים מנגן גבוה באופן טבעי. גם פורמולות לתינוקות של תחליפי חלב על בסיס סויה יש רמות גבוהות הרבה יותר של מנגן מאשר בחלב אם. רמות חשיפה שהשתמשו במחקר העכברוש, נבחרו לייצר עליות בצריכה מנגן (יחסית לצריכה הרגילה של חולדות תינוקות), בהשוואה לעליות היחסיות שחווים תינוקות וילדים צעירים הנחשפים למי שתייה מזוהמים, פורמולות המבוססת על סויה, או שניהם. הליקויים שנראו בחולדות שנחשפו היו דומים בסדר הגודל לתפקוד לקוי בקשב אצל ילדים עם ADHD.
מחקר קודם מהמעבדה של סמית מצא שחשיפה למנגן גורם גם לגירעונות ביכולות מוטוריות אצל חולדות, כאשר גירעונות דומים בקואורדינציה ומיומנות נראים לעתים קרובות אצל ילדים עם ADHD.
מסיח מבוסס הריח קשה מאוד עבור החיות להתעלם ממנו כי יש להם חוש ריח חזק מאוד. עם אלף ניסויי תגובה לאורך חודשים של בדיקות, הצליחו במחקר זה לקבל מידע מפורט מאוד ולהעריך פונקציות ספציפיות שיכלו להשוותם לאומדנים המשמשים בילדים.
הליקויים שנגרמו מחשיפה למנגן בלטו בתחום קשב סלקטיבי, שהוערכו על ידי דיוק תגובה בנוכחות ריח מסיח. גירעונות נראו גם בתחומים אחרים הקשורים לתשומת לב, אולם חשיפה למנגן יתר לא השפיעה על השליטה בדחפים. התוצאות הראו גם כי הרגישות למנגן השתנתה ככל שהחיות גדלו ובגרו. הם היו רגישים במיוחד להשפעות נוירוטוקסיות בתקופה המוקדמת שלאחר הלידה, לפני הגמילה.
התלות של רעילות במינון וכן עיתוי ומשך החשיפה הנו מסובך עבור חומר כמו מנגן כי יש לו גם פונקציה ביולוגית מועילה. עקומת מנה-תגובה אופיינית למרכיבים חיוניים ביולוגית: מעט מדי הוא רע,יותר מדי זה רע, וצריך להיות איפשהו באמצע.
מחקר זה מראה כי הפגיעות גם משתנה במהלך התפתחות המוח. בניסוי, החולדות קיבלו מנה קבועה ביחס למשקל גופם, אך רגישותם לזה השתנתה כשהזדקנו. ברמה מינון נמוכה יותר,חיות שנחשפו לאורך כל תקופת המחקר הראו למעשה ליקוי פחות מאלו שנחשפו רק בתקופה מוקדמת לאחר הלידה. ברמת מינון גבוהה יותר, רמת ליקוי מחשיפה ממושכת הייתה זהה כמו השפעות של חשיפה בחיים מוקדמים. החשיפה למינון נמוך על פני תקופת החיים המוקדמת הניב גירעונות נמשכים בקשב, אך אם אותו מינון נמשך לבגרות, זה עזר להפחית את הליקויים שנגרמו על ידי החשיפה הקודמת. עם זאת, במינון הגבוה יותר, הם לא הצליחו להתאושש. משמע, התגובות מושפעות מהבדלים במינון, תזמון ומשך החשיפה, הינם היסוד לחוסר העקביות במחקרים שפורסמו על הקשר בין הרמה בדם של המנגן בבני אדם וליקויים נוירו-התנהגותיים.
ממצאי מחקר מעבדה זה תומכים בחששות להשפעות שליליות בקשב וריכוז בילדים, מחשיפת יתר למנגן בשלב מוקדם של התפתחותם. קשה ובלתי אפשרי לשחזר את היסטורית חשיפה של מנגן בילדים, אם היינו יודעים את היסטוריית חשיפתם ביתר יסודיות, סביר שהיינו מוצאים אסוציאציות חזקות עם גירעונות נוירו-התנהגותיות.

מחקר חדש: ילדי ADHD עם לקות בזיכרון, מחמיר את הפגיעה בלימודים

קורלציה קלינית בליקויים בזיכרון עבודה בבני נוער עם או בלי הפרעת קשב והיפראקטיביות

זיכרון עבודה- WM (היכולת להחזיק מידע בזיכרון לתקופות קצרות של זמן) ו- ADHD קשורים בקשיים לימודיים. בגלל שגירעון בזיכרון עבודה שכיח בילדים עם ADHD, מטרת המחקר היא לבחון האם קשיים לימודיים נגרמים ע"י גירעון בזיכרון עבודה או מושפעים מ- ADHD בעצמה.
במחקר, שהוצג ע"י קבוצת בוסטון בכנס אקדמיה אמריקאית לפסיכיאטריה לילד ומתבגר, ניו יורק נוב' 2016, השתתפו בני נוער עם ADHD י(276) וללא ADHD י(241) ממרפאות פדיאטריה ופסיכיאטריה. ההערכה כללה מדידות של תפקוד פסיכיאטרי, פסיכו-חברתי, חינוכי, וקוגניטיבי. זיכרון עבודה הוערך באמצעות סולם אינטליגנציה של וקסלר מתוקן המבוסס על אריתמטיקה, וקידוד.
התוצאות הראו שבאופן משמעותי ליותר בני נוער עם ADHD היו גירעונות בזיכרון עבודה מאשר בקבוצת ביקורת (31.9 לעומת 13.7 אחוזים, P <0.05). ובילדי ADHD, נוכחותם הייתה משמעותית וקשורה בסיכון מוגבר לקשיי לימודים, להעברה לכיתה מיוחדת, ולציונים נמוכים במבחני קריאה ומתמטיקה, בהשוואה לבני נוער עם ADHD ללא גירעונות בזיכרון עבודה. לעומת זאת, לא נמצאו הבדלים בתחומים אחרים של תפקוד. אם כי לגירעון בזיכרון עבודה היו השפעות שליליות הקשורות לחינוך ולקוגניטיביות במקצועות שליטה הלא ADHD, אולם הבדלים אלה לא היו מובהקים סטטיסטית.
לקוי בזיכרון עבודה מגביר משמעותית וסלקטיבית את הסיכון לקשיי תפקוד אקדמי וקוגניטיבי בילדים עם ADHD, מעבר לאלה המוקנים ע"י ADHD. סריקת גירעונות זיכרון עבודה בבני נוער, עשויה לסייע בזיהוי ילדי ADHD הנמצאים בסיכון גבוה לקשיי תפקוד אקדמי וקוגניטיבי.

מחקר חדש: לקות בזיכרון אינו קשור ל ADHD

 גירעון בזיכרון עבודה והפרעת קשב והיפראקטיביות הם נפרדים

קיימים מודלים נוירו-פסיכולוגיים של הפרעת קשב והיפראקטיביות, המראים שב- ADHD מופיעים גירעונות (דפציט) תפקודיים ביצועיים של זיכרון עבודה (היכולת להחזיק ולשמור מידע בזיכרון לתקופות קצרות של זמן). אך מצטברות ראיות קליניות המצביעות על הפרדה הקיימת בין ADHD לגירעונות תפקודיים ביצועיים בזיכרון עבודה.
במחקר חדש בדקו בעזרת fMRI האם ADHD וזיכרון עבודה הם נפרדים נוירוביולוגית. המחקר הוצג ע"י קבוצת בוסטון בכנס אקדמיה אמריקאית לפסיכיאטריה לילד ומתבגר, ניו יורק נובמבר 2016.
השתתפו במחקר בוגרים שאובחנו ADHD בילדותם שהתמידה לגיל בוגר או שהופיעה חזרה בגיל בוגר. חלקם (17) האבחנה שלהם כבוגרים התאפיינה בפגיעה תפקודית בחיים בוגרים בזיכרון עבודה, וחלקם (16) ללא קשיי תפקוד בזיכרון עבודה. וקבוצת ביקורת (17) שמעולם לא היה להם ADHD. המשתתפים השלימו הערכות הנוירו-פסיכולוגיות וגם משימת זיכרון חזרתי תוך סריקה ב- MRI.
תוצאות המחקר הראו שמצב זיכרון עבודה הוא בלתי תלוי אם המשתתפים היו עם ADHD שהתמיד מילדות או שהופיע חזרה בבגרות. המשתתפים עם ADHD ופגם בזיכרון עבודה מרחבי, ביצועיהם היו גרועים מאשר בקבוצת ביקורת ובמשתתפים עם ADHD ללא לקות בזיכרון עבודה.  בקבוצת הביקורת והמשתתפים עם ADHD ללא לקוי בזיכרון עבודה, הראו הגברה משמעותית של פעילות ליניארית ב- dorsolateral prefrontal cortex, intraparietal sulcus, precuneus, and cerebellum, כפונקציה של עומס עבודה-זיכרון, ופעילות זו לא היתה שונה משמעותית בין שתי קבוצות אלה. המשתתפים עם ADHD ולקויי זיכרון עבודה הראו פעילות חלשה משמעותית באותם אזורים של האונה השמאלית.
מסקנה, פעילות חלשה באזורים הנ"ל קשורים בליקויי זיכרון, ואינם קשורים לסטטוס אבחנת ADHD. ממצאי המחקר מצביעים על חוסר קשר נוירוביולוגי בין ADHD ופגמים בזיכרון העבודה שהוא גירעון תפקודי ביצועי שכיח.

פעילות יתר בהיפוקמפוס גורמת לפגיעה בזיכרון

פעילות רבה מדי באזורים מסוימים במוח פוגעת בזיכרון ותשומת לב/ריכוז

חוקרים בראשות ד"ר טוביאס בסט מבי"ס לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטינגהם, מצאו כי לקוי במעכב נוירוטרנסמיטר (מעביר כימי בין-עצבי הנושא מידע) ופעילות מוגברת באופן חריג בהיפוקמפוס פוגעים בזיכרון.
היפוקמפוס נמצא באונה הטמפורלית, ממלא תפקיד מרכזי בזיכרוננו היומיומי על אירועים, היכן ומתי הם קורים,למשל לזכור איפה החנינו את המכונית שלנו. במחקר זה של קבוצת נוטינגהם, על ביטול עכבות עצבית בהיפוקמפוס הגורם לגירעון בזיכרון, ישנן השלכות להבנת ליקויים קוגניטיביים במגוון הפרעות במוח, כולל סכיזופרניה, ירידה קוגניטיבית הקשורה לגיל ואלצהיימר, ועל טיפול בליקויים קוגניטיביים.
נוירונים מתקשרים במוח על ידי שליחת מסרים כימיים מאחד לאחר, ע"י נוירו-טרנסמיטרים. חומצה גמא אמינובוטריק (GABA) הוא מעכב נוירוטרנסמיטר הנפוץ ביותר, וחשיבותו לריסון פעילות עצבית, ומניעת נוירונים להגיב לגירויים לא רלוונטיים.
מחקר זה הוכיח כי חוסר ריסון עצבי בתוך היפוקמפוס משבש את הזיכרון המותנה בהיפוקמפוס. פעילות מוגברת עלולה להיות יותר מזיקה מאשר פעילות מופחתת. יש חשיבות של עיכוב GABAergic בתוך היפוקמפוס על ביצועי הזיכרון ותשומת לב. הממצא כי לקוי בעיכוב משבש זיכרון, מראה כי הזיכרון תלוי בפעילות עצבית מאוזנת בהיפוקמפוס, משמע יותר מדי ופחות מדי פעילות גורמים לשיבוש בזיכרון. זהו ממצא חשוב, כי באופן מסורתי, ליקויי זיכרון קושרו בעיקר עם פעילות מופחתת או נגעים בהיפוקמפוס.
ממצא חשוב שני במחקר זה הוא, שליקוי בעיכוב מוביל להגברת פעילות עצבית בהיפוקמפוס שמשבש את תשומת לב, תפקוד קוגניטיבי זה אינו נזקק בד"כ להיפוקמפוס, אלא קשור יותר לקליפת המוח הקדם חזיתית. אם כך, ישנם קשרים עצביים חזקים בין היפוקמפוס לקליפת המוח. ממצא זה מראה כי לפעילות חריגה בהיפוקמפוס יש השפעה על קליפת המוח הקדם חזיתית, ובכך משבשת את תשומת הלב/ריכוז.
אלה ממצאים חדשים המראים שפעילות מוגברת של אזור במוח, כתוצאה מלקוי במעכב נוירוטרנסמיטר, יכול להזיק יותר בתפקוד קוגניטיבי מאשר פעילות מופחתת או נגע. כמו כן, הגברת פעילות בתוך אזור מסוים במוח יכולה לשבש לא רק את הפונקציה של האזור עצמו- הזיכרון הקשור בהיפוקמפוס במקרה זה – אלא לשבש גם את הפונקציה של אזורים אחרים אליהם הוא מחובר, בתשומת לב/ריכוז הקשור בקורטקס הפרה-פרונטלי במקרה זה.
הממצאים מדגישים כי תפקודי מוח גבוהים, כגון זיכרון, וריכוז, תלויים בפעילות עצבית מאוזנת היטב בתוך אזורי המוח הבסיסיים. מחקר זה מוסיף על ממצאים קודמים של הקבוצה, כי התשומה שובשה ע"י ליקוי בעיכוב פעילות מוגברת בתוך קליפת מוח הקדם חזיתית, אזור במוח החשוב לתשומת לב.
"חיזוק" פעילות מרכזי זיכרון ותשומת לב במוח (היפוקמפוס וקליפת מוח קדם חזיתית), שהיתה אסטרטגיה ארוכת שנים כדי להשיג שיפור קוגניטיבי, לא בהכרח משפר את הזיכרון ותשומת לב, אלא עלול לפגוע בפונקציות אלה. מה שחשוב, זה איזון מחדש של פעילות באזורים אלה.
הרעיון המתעורר כי בשלבים מוקדמים של הפרעות קוגניטיביות, כמו סכיזופרניה, ירידה קוגניטיבית הקשורה לגיל ואלצהיימר, מאופיינים בליקוי בעיכוב ובפעילות רבה מדי. פעילות עצבית עודפת מובילה לנזק עצבי וירידה בפעילות המוח מה שמאפיין שלבים מאוחרים יותר של הפרעות אלה. לכן, איזון מחדש של הפעילות החריגה בשלב מוקדם עשוי לא רק לשחזר ריכוז וזיכרון, אלא גם למנוע ירידה נוספת.
למחקר זה השלכות חשובות לטיפול ליקויים קוגניטיביים וזה יעד פוטנציאלי לטיפול חדש. יש מחקרים חדשים עתידיים השואפים לזהות תרופות אשר עשויות להיות מסוגלות לאזן מחדש פעילות עצבית בתוך היפוקמפוס ובקליפת המוח הקדם חזיתית, ולשחזר זיכרון ותשומת לב.

הורות נכונה ונבונה: כיצד לנהל את התנהגותם של ילדים עם ADHD

ניהול כללי המשחק עבור ילדים עם הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD)

ילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) לעיתים קרובות מציגים התנהגויות שאינן הולמות למצב שבו הם נמצאים, הם יכולים להתהלך בכיתה במהלך שיעור, או לדבר ללא הפסקה, ולהפריע לשיחות של אחרים. למרות מחקרים רבים לאורך שנים רבות, הגורם ל-ADHD עדיין נתון בוויכוח. צוות חוקרים מיפן וניו זילנד פרסמו מחקר בכתב העת לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה לילד, שעשוי לעזור להסביר את הקשיים שילדים עם ADHD חווים להתאמת התנהגותם בסיטואציות מסוימות.
"כולנו נוטים לחזור על אותם מעשים ולקבל תמורה" אמר פרופ' ג'ייל טריפ, אחד המחברים של המחקר ומנהל היחידה לנוירוביולוגיה של התפתחות האדם במכון אוקינאווה של אוניברסיטה למדע וטכנולוגיה (OIST), ביפן. "ככה אנחנו לומדים: אנחנו עושים את הדברים שיש עמם תוצאה חיובית עבורנו, גם כאשר הכללים כדי לקבל תמורה אינם נקבעים ומוצגים, רובנו יעבור בצורה חלקה בין הגדרות שונות, ונתאים את התנהגותנו על מנת למקסם את הסיכויים להגיע לתגמול חברתי. לדוגמא, אנחנו מתנהגים באופן שונה במהלך הפסקת צהריים מאשר בשיעור מעבדה, גם אם אנו מתמודדים עם אותה קבוצת אנשים." עם זאת, ילדים עם ADHD מתקשים להתאים את התנהגותם בקונטקסט הסביבתי.
המדענים חקרו את הבעיה כיצד ילדים עם ADHD מתנהגים כאשר הם משחקים משחק שהכללים בו משתנים מעט, ללא הסבר. החוקרים בדקו 167 ילדים דוברי אנגלית, בגילאים שבין 8 ו -13, ביפן ובניו זילנד. יותר ממחצית מהילדים הללו אובחנו עם ADHD. כל הילדים שחקו משחק פשוט שבו הם היו צריכים להחליט אם היו יותר פרצופים כחולים או אדומים על המסך מולם. התמונה על המסך הייתה רשת מלאה פרצופים כחולים ואדומים מעורבים, והילדים היו צריכים רק ללחוץ על כפתור כחול או אדום לפי הצבע השולט שראו על המסך. החוקרים הסבירו לילדים כי הם הולכים להיות מתוגמלים בשבחים מילוליים ואסימון פלסטיק, בעת מתן תשובה נכונה, אבל רק לפעמים ולא בכל פעם שהם נותנים את התשובה הנכונה. בתחילת המשחק, הילדים זוכים פי ארבע פעמים יותר עבור תשובות נכונות הכחולות. ואז אחרי 20 תגמולים, המשחק התחיל לתגמל את הילדים בתדירות גבוהה יותר עבור תשובות נכונות "אדומות". לבסוף, לאחר 20 תגמולים, המשחק עבר בחזרה לתגמל בתדירות גבוהה יותר תשובות "כחולות". המערכת המתגמלת לא הוסברה הילדים.
הניסוי הראה, כי תחילה הילדים פיתחו נטייה לכחול, ובמקרה של ספק, הילדים החלו לתת את התשובה שתוגמלה בתדירות גבוהה יותר במהלך החלק הראשון של המשחק.עם זאת,כאשר המערכת המתגמלת עברה לאדום, החלו להתגלות הבדלים בין הילדים. בדרך כלל ילדים רגילים התחילו להראות הטיה ברורה לאדומים, בעוד ילדים עם ADHD עברו באיטיות רבה מאד מעט מתשובותיהם לאדום. יתר על כן, כאשר המערכת המתגמלת הוחזרה בחזרה לכחול, הפער בהתנהגות התרחב. בדרך כלל ילדים רגילים חזרו להעדיף כחול, בעוד ילדים עם ADHD כמעט שלא שינו את דפוס תשובותיהם. אם כן, ככל שהמערכת המתגמלת החליפה בין כחול ואדום, הילדים נאלצו להסתגל באופן אינטואיטיבי על מנת למקסם את הסיכויים שלהם כדי לקבל פרס. הנתונים מצביעים על כך שילדים עם ADHD לא היו טובים כמו ילדים ללא ADHD להגיב לשינויים בלתי מסומנים.
למחקר זה יש השלכות חשובות על האופן שבו אנו מנהלים את התנהגותם של ילדים עם ADHD. משמע, עבור ילדים אלה, אנחנו צריכים להסביר בפרוש מה הדרישות מהם בכל מצב נתון, מכיוון שאי אפשר לסמוך עליהם לזהות את התנאים הקיימים, אלא יש לומר להם במפורש: זה התנאי שאתה תתוגמל עבורו, וצריכים גם לומר להם כאשר אנחנו כבר לא הולכים לתגמל אותם על כך. ילדים עם ADHD אינם ילדים לא ממושמעים, הם עשויים להופיע להתפרע והם עשויים להתנהג שלא על פי הכללים, אך המחקר מצביע על כך שזה קורה כי הם אינם ערים לשינויים עדינים בכללים. לכן, יש להבהיר להם את הדרישות בכל מצב נתון, ולתגמל אותם בהתאם, אבל לא לפנק אותם. זוהי אסטרטגית הורות טובה. זה בעצם לנסות לתת להם את אותן הזדמנויות בחיים.
הערותיי: עבודה בסיסית פשוטה וראויה, שממחישה את הידוע לנו שאחד מקשיי תפקוד הרבים והשונים של ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), הוא לזהות סיטואציות משתנות בחיי היום יום ולפעול על פי מצבים ותנאים חדשים. אפשרי,להתגבר על קשיים אלה בילדי ADHD בהתנהלות נכונה מול הילד, ובהורות טובה ונבונה. חשוב,חיוני, ואף הכרחי לחקור ולפתח דרכים ושיטות נוספות כדי שיתנו בידנו כלים אמינים ומוכחים לטיפול יעיל בילדי ADHD. אכן בעשור האחרון יש עבודות רבות בכיוון זה, וטוב שכך. יגיע הזמן, שרוב הילדים "המאובחנים" עם ADHD קל, ניתן יהיה לטפל בהם בהצלחה מרובה בהתערבויות מוכחות מבלי להיזדקק לטיפול תרופתי.אלא שכיום,בישראל (כמו רק בארה"ב)אנו מטפלים בטיפול תרופתי בהרבה מאד ילדים עם סימפטומים וקשיי תפקוד קלים, שאינו הכרח רפואי. היה ונזכה ששלטונות המדינה האחראיות, מערכות הבריאות החינוך והרווחה, תתפקדנה ותפעלנה בתוקף אחריותן וסמכותן, בהבנה חוכמה ושתוף, התמונה תשתנה לחלוטין. כהוכחה, דגם מדינות סקנדינביה המצליח בהן מקסימום 3% מהילדים מאובחנים ADHD ומטופלים בתרופות (בעוד אצלנו כ- 15% מאובחנים ומטופלים).

האם נכון שילדים עם טורט הם אגרסיביים? ומי אגרסיבי יותר ילדי טורט או ילדי הפרעת קשב?

האמונה שחולי טורט הם אגרסיביים היא מיתוס
 Dr Péter Nagy, European College of Neuropsychopharmacology

ההערכה הרווחת שילדים הסובלים מתסמונת טורט נוטים להיות אגרסיביים. כעת, מחקר חדש שהוצג בקונגרס ECNP בווינה מראה כי ילדים עם תסמונת טורט אינם אגרסיביים מאשר אחרים. תסמונת טורט מזוהה עם התנהגות אימפולסיבית והתנהגות בעייתית בלתי צפויה, יחד עם תנועות בלתי רצוניות ונטייה לומר דברים פוגעים או מחוץ לקשרם, שתרמו להערכה כי ילדים עם תסמונת הטורט הנם אגרסיביים. העבודה נעשתה בבית החולים הפסיכיאטרי לילד ולמתבגר בבודפשט, החוקרים לקחו 3 קבוצות של משתתפים (כולם זכרים): 87 עם תסמונת טורט, 161 עם ADHD, י494 מתוך אוכלוסייה כללית בקליניקה, והיו גם נתונים מתוך קבוצת ביקורת בריאה. כל המשתתפים עברו סדרת בדיקות, שהעריכו שני היבטים מרכזיים של תוקפנות: "קרה" (מחושבת, קשוחה, תוקפנית, ובלתי רגישה) ו- "חמה" (אימפולסיביות ותוקפנות עוצמתית).
חלק מהממצאים היה בלתי צפוי. חולים עם תסמונת טורט הראו שהם פחות אגרסיביים, לגבי תוקפנות חמה וקרה, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית הקלינית או חולים עם ADHD. המאפיינים האגרסיביים שלהם היו דומים לאלה של אוכלוסיית הביקורת הבריאה. ממוצע ציוני תוקפנות בדרוג הורה (שאלון ICU) היה 25.0 בילדים עם טורט, ו 23.5 בקרב נבדקי ביקורת בריאות, ואילו הממוצע של אותה סקאלה היה 35.1 באוכלוסייה כללית בקליניקה של פסיכיאטריה לילד, ואפילו גבוהה יותר 36.9 בקרב חולי ADHD . ממוצע ציוני תוקפנות בדרוג עצמי (שאלון RPA) היה 9.5, אצל חולי טורט וקבוצת הבקרה הבריאה, אולם חולים בקליניקה כללית לפסיכיאטריה לילד ומתבגר וחולים עם הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) הגיעו לדרוג גבוה יותר (14.3 ו- 14.1 בהתאמה).
זהו המחקר הראשון שהשתמש בשיטות סטנדרטיות אלה לבחינת התוקפנות בתסמונת טורט. נמצא כי חולי טורט אינם אגרסיביים יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. חולי טורט מראים טיקים מוטוריים, כמו תנועות מעווות פנים או זרוע,או טיקים ווקאליים מסוימים, ואפשר להניח כי זה ביטוי של תוקפנות מודחקת או גלויה, אולם זה למעשה לא המקרה. הבעיה אינה של תוקפנות, חולי טורט צריכים תמיכה וקבלה, לא דחייה או פחד.
הערותי: עבודה נכונה ומלמדת, נעשתה בבי"ח פסיכיאטרי לילד ולמתבגר בבודפשט, שלא הפתיעה אותי בתוצאותיה. אכן ילדים עם ADHD הנם יותר אגרסיביים ותוקפניים (בסקלה 36.9) מאשר ילדים עם תסמונת טורט (25.0), ואילו משתווים בחומרתם לילדים מהמרפאה לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר (35.1). מכך ניתן להסיק, שילדים עם ADHD שנכללו במחקר, אובחנו עם הפרעת קשב והיפראקטיביות מהותית קלסית שמתאפיינת בתחלואה פסיכיאטרית נלוות (לתשומת ליבנו!), ולפיכך מדד התוקפנות ואגרסיביות זהה לילדים במרפאה לפסיכיאטריה הכללית המאובחנים עם הפרעות נפשיות. בנוסף, בדר"כ הפרעת טיקים בצורה זו או אחרת משולבת עם ADHD או הפרעה נפשית אחרת. ואמנם 40% מילדים שמאובחנים עם ADHD יש הפרעת טיקים, וטיפול תרופתי בילדים אלה מכוון להפרעת קשב שביטוייה אימפולסיביות, אגרסיביות ותוקפנות (ODD), בשלוב טיפול פסיכולוגי התנהגותי.

מהי שכיחות התחלואה הפסיכיאטרית ב-ADHD

תחלואה פסיכיאטרית נלוות בילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בטורקיה

מחקר חדש על תחלואה פסיכיאטרית נלוות ומאפיינים דמוגרפיים של 1,000 ילדים ומתבגרים עם ADHD בטורקיה. פורסם ע"י Sevim Berrin פקולטה לרפואה החוג לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, אוניברסיטת איזמיר טורקיה, J Atten Disord 2016. המחקר בחן את תדירות ההפרעות הנפשיות הנלוות בילדים ומתבגרים עם ADHD בטורקיה, והעריך את מגוון מחלות הרקע על פי תתי-סוגים של ADHD ומאפיינים סוציו-דמוגרפיים. המדגם כלל 1,000 ילדים, בגיל 6 עד 18 שנים, שתי קבוצות לפי דרגת חומרה  242 בנים ו 758 בנים, שאובחנו עם ADHD.
תוצאות הראו כי בילדי ADHD שיעור שכיחות תחלואה פסיכיאטרית נלוות היה 56.3%. השכיחות הגבוהה ביותר של תחלואה נלוות הייתה הפרעה מרדנית מתנגדת (ODD) של 37.4%. לאחריה שכיחות לפי סדר זה הפרעת התנהגות (CD), הפרעת דיכאון (DD), הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), והפרעת חרדה (AD). התוצאות הראו בנוסף כי 70.2% מהילדים עם ADHD היו בשלב מסוים עם לפחות תחלואה פסיכיאטרית נלוות אחת, של הפרעה מרדנית מתנגדת (54.6%), הפרעת התנהגות (12.6%), הפרעת דיכאון (8.1%), הפרעה אובססיבית-כפייתית (8.8%).
מחקר זה מספק ממצאים ומידע רב ערך על ההפרעות הנלוות בילדים ומתבגרים עם ADHD במדגם קליני גדול של ילדים עם ADHD.
הערותיי: עבודה נוספת חשובה, הפעם מטורקיה, על שכיחות גבוהה של תחלואה פסיכיאטרית נלוות ל- ADHD. שוב האמת לאמיתה טופחת על פנינו, שלהפרעת קשב והיפראקטיביות האמיתית (ADHD) נלוות הפרעות נפשיות בכשישים אחוז מהמקרים, ובכאלה חייבים לטפל כולל בתרופות. בעוד שכיחותה רק 3% עד 5% מהילדים עד גיל 18, ואילו בארצנו מאבחנים ADHD ומטפלים בכ- 15% מילדי בי"ס (!).

מחקרים חדשים: מה הגורמים המנבאים המשכיות ADHD מילד למבוגר? האם טיפול מקדים יפחית שעור ADHD במבוגרים וישפר תפקודם? מי נגמל מ- ADHD ומה קורה עם מי שלא נגמל?

הקדמה: נושא זה של הפרעת קשב והיפראקטיביות במבוגרים עם כל הפרובלמטיקה שבו, תפס חלק נכבד בכנס האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר (JAACA ניו יורק נובמבר 2016) …מקום שני אחרי "טיפול בילד עם ADHD קשה ועקשני" וכלל הרצאות מרובות ומגוונות. הסתפקתי להציג באתרי חלק קטן מהן, משום שהקפתי באתרי במשך השנים את כל הסוגיות הקשורות בזה, כולל הערכה (שעלתה בלהט במספר הרצאות בכנס זה), ש- ADHD המופיעה בגיל בוגר איננה המשכיות של ADHD בילדות, אלא הפרעה בפני עצמה שצריך לסווג אותה להפרעה ספציפית אחרת?… תוכלו לקרוא באתרי בפרוט רב על הכול מכול הקשור בהפרעת קשב והיפראקטיביות במבוגרים.  ראה למטה-> 

הגורמים בילדות המשפיעים על המשכיות הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) לבגרות

מַטָרָת מחקר זה, שפורסם לאחרונה בכתב העת של אקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, והוצג בכינוס השנתי של AACAP (נובמבר 2016), היא לקבוע את הגורמים בילדות המנבאים המשכיות הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) לבגרות או סיומה.
עד כה מחקרים הראו כי מכלל הילדים עם הפרעת קשב אצל 45% עד 85% נותרים סימפטומטיים בגיל התבגרות, ו- 50%-60% ממשיכים להראות תסמינים בבגרות (מבוגרים).הטרוגניות רבה בשעור התמדתה נקבעה לפי הגיל שבו סימפטומים מוערכים. סימפטומים של הפרעות קשב וריכוז במיוחד היפראקטיביות ואימפולסיביות, שנחלשו עם הגיל, מה שהוביל להפחתת שיעור המשכיות ADHD לבגרות (במבוגרים) מאשר בגיל ההתבגרות. יתר על כן, ההטרוגניות בשיעורי התמדה נובעים מהגדרות השונות של התמדה שהשתמשו במחקרים השונים. רק מתי מעט עם אבחנת ADHD בילדות עשויים לשפר במידה מספקת כדי לא להתמיד עם ADHD בבגרות (חולפים-desisters), ואחרים ממשיכים להראות תסמינים של אבחנת ADHD בחיים בוגרים (מתמידים-persisters).
המתמידים- Persisters והחולפים- Desisters נבדלים במספר מאפיינים. סיכונים יותר למתמידים מאשר לחולפים להיות עם הפרעה נלוות של מרדנות מתריסה (ODD), התמכרות, חרדה, דיכאון וקשיי תפקוד חברתיים, חינוכיים, רגשיים וקוגניטיביים. לא מובן אם הבדלים אלה הם הסיבה, תוצאה, או קשורים באמצעות גורם אחר. גם מחקרים נוספים, שהעריכו את ההשפעות של מאפייני תפקוד בילדות על התמדת ADHD הראו כי חומרת ADHD, הפרעה מרדנית נלווית, בעיות התנהגות, קשיים קוגניטיביים, וליקויים פונקציונליים מגבירים הסיכון להמשכיות ADHD לגיל התבגרות ולמבוגרים.
מחקרים אלה ואחרים עשויים להיות מוגבלים, מכיוון שהם העריכו השפעות של רק חלק מגורמי ילדות כמו תחלואה נלוות וחומרת תסמינים על התמדת תסמיני ADHD במבוגרים. אמנם אלה מנבאים חשובים להתמדת ADHD למבוגרים, אולם לא ניתן להתעלם מהשפעות של מאפייני המשפחה. כמו, מצב סוציו- אקונומי (SES) ויחסים במשפחה המשפיעים על חינוך ילדים ויכולות התמודדות שלהם. באופן דומה, הורות חלשה והשכלה נמוכה של הורים עשויים להיות קשורים עם פרוגנוזה גרועה. לגורמים אלה יכולות להיות השפעות מרחיקות לכת על התפקוד, ומגבירים את האפשרות להתמדת ADHD לגיל בוגר. גם IQ בילדות, עשוי להיות גורם מנבא חשוב של התמדת ADHD למבוגר.
לפיכך במחקר החדש הנוכחי, השתמשו בשִׁיטָת ניתוח רגרסיה כדי לקבוע את הקשר בין גורמים משפיעים בילדות לבין התמדת סימפטומים של ADHD בבוגרים. 453 משתתפים (גיל ממוצע 25 שנה), ממחקר מולטי מודלי על טיפול בילדים עם ADHD בילדות. במחקר זה נלקחו בחשבון גורמים אלה: מנת משכל (IQ) של הילד, מספר כולל של מחלות רקע (קומורבידיטי),שיטות חינוך של הורים כפי שנתפסות ע"י הילד, יחסים בין הורים לילד כפי שנתפס ע"י הילד, בעיות נפשיות אצל הורים, בעיות בחיי הנישואין של ההורים, רמת הכנסה משפחתית, והשכלה של ההורים, אשר כלם הוערכו בגיל ממוצע של 8 שנים. התמדה של ADHD לבגרות, הוגדרה באמצעות סימפטומים של DSM-5 עם או בלי פגיעה תפקודית, כמו גם דרוג נקודות סימפטומים של ADHD לפי סולם דירוג ADHD קונרס למבוגרים בלבד(CAARS) . נלקחו בחשבון גם גיל, מין, ותסמיני ADHD בילדות.
המחקר הנוכחי נועד להעריך את השפעות של מאפייני המשפחה והתפקוד בילדות על הסיכון להתמדה של ADHD לבגרות המוקדמת (במחקר ממוצע גיל 25). חשוב לקבוע מה המנבאים של התמדת ADHD למבוגר, שעשויים להיות שונים מהמנבאים של התמדה לגיל מתבגר. הרי מתבגרים חווים דרישות חברתיות מוגברות, בעוד בוגרים נדרשים לתפקוד עצמאי.דרישות אלה עשויים להוביל להבדלים ביכולות ההתמודדות בגיל ההתבגרות לעומת הבגרות, וכתוצאה מכך ליצור הבדלים בהשפעות של הגורמים המנבאים התמדה של ADHD בשתי נקודות זמן. במחקר הנוכחי, נכללו מגוון רחב של גורמים מקדמים יותר מאשר במחקרים קודמים, שמשפיעים על התמדת סימפטומים של ADHD למבוגרים.
תוצאות המחקר הראו כי הגורמים בילדות החשובים המנבאים התמדת סימפטומים של ADHD למבוגרים היו: חומרת סימפטומים בילדות של ADHD, מחלות רקע, ובעיות נפשיות של הורים. ואילו גורמים של מנת משכל בילדות (IQ), מצב סוציו-אקונומי, השכלת הורים, ומערכת יחסים בין הורה לילד- לא הראו אסוציאציות עם התמדת סימפטומים של ADHD לגיל בוגר. חומרת סימפטומים ראשונית של ADHD, בריאות הנפש של הורים, ותחלואה הנלווית ל- ADHD בילדות משפיעים על התמדת סימפטומים של ADHD לבוגר. מידע מוקדם של גורמים אלה עשוי לסייע לנו בהפחתה של התמדת ADHD במבוגרים וקשיי תפקוד שלהם.

התמדת הסימפטומים של ADHD לגיל בגרות
Margaret H. Sibley, Journal of Child Psychology and Psychiatry, 2016

מחקר שנערך לאחרונה והוצג בכינוס הוכיח המשכיות סימפטומים של ADHD אצל 60% מהילדים, אל אמצע שנות ה- 20 לחייהם, ו 41% היו עם סימפטומים וליקויי תפקוד בבגרותם.
החוקרים מציינים כי שיעורי התמדה ADHD בבגרות השתנו מאוד במחקרים קודמים, תלוי כיצד המידע נאסף ונותח. בשנת מעקב  16, נמצא כי שילוב דיווחי הורה עם דיווחים עצמיים, בתוספת סף סימפטומים המותאם לבגרות (ולא על בסיס הגדרות ADHD בילדות) יכולים להיות אופטימליים לאבחון. לאחרונה, יש כבר הרבה מחלוקת בשאלה האם ילדים עם ADHD ממשיכים לחוות סימפטומים לבגרות, אומר ד"ר מרגרט סיבלי, עורך ראשי של כתב העת ללימוד פסיכולוגיה ופסיכיאטריה של הילד. מחקר זה מצא כי הדרך והשיטה בה אנו מאבחנים ADHD יכולה להוביל למסקנות שונות, באשר האם כן או לא יש עדיין במבוגר את ההפרעה שראשיתה בילדות. כששואלים מבוגרים על סימפטומים, הם בד"כ אינם מודעים להם, עם זאת, בני משפחה או אחרים שמכירים אותם היטב,לעיתים קרובות מאשרים כי עדיין קיימים אצלם סימפטומים משמעותיים של ADHD במבוגר. הגדרה קלסית של ADHD בילדות המשמשת לאבחון מבוגר, מחמיצה מקרים רבים בגלל שינויי סימפטומים בבגרות. אם שואלים בן משפחה על הסימפטומים של מבוגר בשימוש הגדרות מבוסס לבגרות , בד"כ נמצא שכמחצית מהילדים עם ADHD בחומרה בינונית עד קשה עדיין מראים סימנים משמעותיים של הפרעת ADHD בבגרות.

תוצאות תפקודיות אצל בוגרים, 16 שנים לאחר אבחונם בילדות עם ADHD

מטרת מחקר מתה אנליטי שפורסם לאחרונה ע"י Lily Hechtman MD בכתב העת JAACAP והוצג בכינוס האחרון של AACAP, הייתה להשוות השלכות על החינוך, תעסוקה, חוק, רגש, שימוש בחומרים ממכרים, והתנהגות מיניות בקרב אנשים צעירים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). נתונים נאספו לאחר 12 ,14,ו-16 שנים מבדיקה ראשונה (גיל ממוצע 24.7 שנה, לאחר 16 שנים), מ- 476 משתתפים עם ADHD שאובחנו לראשונה בגיל 7-9, קבוצת בקורת של 241 תואמת כיתה גיל ומין.
בקבוצת ADHD שסימפטומים חמורים התמידו, כשלו מאד בשלושה דפוסי תפקוד: א) בחינוך על-תיכוני, פוטרו או הפסיקו עבודה, בהכנסות, בקבלת סיוע ציבורי, ובהתנהגות מינית מסוכנת. ב) עם השלכות רגשיות (לביליות רגשית, נוירוטיות, הפרעת חרדה, הפרעת מצב רוח) ושימוש בחומרים ממכרים. ג) זמן שהייה בכלא (נדיר), אלכוהוליזם, ומספר הפסקות עבודה.
מסקנות המחקר, שתפקוד בוגרים לאחר ADHD בילדות שהסימפטומים אצלם התמידו, קשה יותר, לכן חשוב לזהות את הגורמים ולפעול להתערבויות שיקדמו תוצאות תפקוד טובות יותר. שתי הערכות מבוססות מהמחקר: א. מבוגרים עם ADHD שאובחנו בילדות שנמשך לבגרות, יהיו עם השלכות גרועות משמעותיות לקשיים תפקודיים מרובים. ב. אנשים עם הפרעת קשב (ADHD) לאחר המשכיות (התמדה) הסימפטומים, יהיו עם תוצאות גרועות יותר בתחומים פונקציונליים מרובים מאשר במבוגרים שהיו עם רמיסיה בסימפטומים.

תובנות חדשות:  מי נגמל מ-ADHD ומה קורה עם אלה שלא נגמלים?

תובנות חדשות (MTA) על מי נגמל מ-ADHD ומה קורה לאלה שמתמידים בהפרעה זו? מאמר שפורסם והוצג ע"י James J. McGough MD בכנס האחרון של AACAP (ניו יורק נובמבר 2016).
מקרה אופייני של ילד בכיתה ג' שאובחן עם ADHD ושאלות מוכרות נשאלות ע"י אמו של הילד שפרצה בבכי: "הבן שלי צריך תרופות כל חייו?" "האם אלה סמים ממכרים?" "האם הוא אי פעם ילך לקולג'." לאחר השלמת האבחנה של הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בגיל 7 שנים, נוהג מקובל של רופא מיומן הוא להסביר על מצב הילד לאור מה שידוע לנו על ההפרעה: בסיס ביולוגי שלה, תורשתיות שלה ונטייה לקרות במשפחות, השלכות על התפקוד בעתיד, תחלואה נפשית נלוות, על ראיות מבוססות המאפשרות טיפולים התנהגותיים, אקדמיים, ועל הטיפול בתרופות. באופן כללי, גישה פסיכולוגית זו מוערכת על ידי משפחות שבאים לשמוע ש- ADHD מבוסס על חקר המוח וזו הפרעה תורשתית, אז יש סיכוי גבוה יותר לשיתוף ההורים באופן פעיל ולהתמיד בטיפול לטווח ארוך. הרופא המטפל ממשיך להבהיר "כמחצית מן הילדים בגיל של הבן שלך לא צריך לטפל בהם בגיל בוגר. התפקיד הנוכחי שלנו הוא לראות אם אנחנו יכולים להתחיל תכנית טיפול כדי לעזור לו עכשיו. תרופות אלה שימשו במשך 60 שנים, ואין שום סימן המראה כי ילדים שטופלו בתרופות ADHD עלולים להתמכר. רבים מהמטופלים הלכו לקולג'. כרגע, אנחנו צריכים לעזור לו לעשות כמיטב יכולתו בכיתה ג "
אפשר לנקוב בתוצאות ובליקויים רבים הקורים למכביר ב ADHD. אולם עדיף שבדיונים ראשוניים עם הורים לנטות להמעיט בידוע לנו על השלכות ADHD לטווח ארוך וסיכונים הנובעים ממנה.רופא מקצועי בתחום ADHD המכיר את החששות הכבדים הקשורים להפרעה כולל קשיים אקדמיים, חברתיים, והקשר עם שיעור גבוה יותר להפרעות פסיכיאטריות נלוות, אנטי חברתיות והתנהגויות מסוכנות. אף על פי כן, רופאים מנוסים בעבודה קלינית מודעים לזה שתוצאות ADHD לא תמיד קשות, ושילדים רבים שאובחנו בבי"ס יסודי וזוכים להצלחה בקולג' או בתחום מקצועי אחר. אתגר קליני, בהבנת הגורמים שבעזרתם ניתן לחזות ההשלכות לטוב ולרע לאחר ההערכה הראשונית, כדי לעזור למשפחות ליישם התערבויות בצורה טובה ביותר שתענה לצרכי ילדם.
המחקרים (הנ"ל) שבוצעו לאחרונה, מותירים שאלות. מכיוון שכל המשתתפים השלימו ניסוי קליני תובעני מעקב מורחב, אפשר לתהות אם התוצאות עלולות להיות מוטות כלפי בעלי תפקוד טוב יותר. קיים ידע באשר להשפעת התערבויות ADHD השונות המנוהלות במהלך מעקב של 16 שנים, על תוצאות קליניות. מוסכם שעל המטפלים הקליניים לשמור או להשתמש בטיפולים לאורך זמן.
פסיכופתולוגיה הורית קשורה בהמשכיות ADHD לגיל בוגר, אולם טרם ידוע אם ילד הגדל עם הורה חולה נפש יוצר סיכון ADHD סביבתי מוגבר, אם הפרעות הורים וילד נובעות מתופעות גנטיות משותפות, או אם ללדת ילד עם הפרעות קשב וריכוז חמור הוא בעצמו סיכון סביבתי להגברת מחלה הורית. הבנה משופרת של יחסים אלה תקל על מיקוד טוב יותר של טיפולים מותאמים.
ישנם מספר הפקת לקחים משכנעים לקלינאים: ראשית, יש ידע שתוצאות ADHD אינן אחידות. שנית, רופאים מטפלים צריכים להעדיף התערבויות מבוססות כדי למזער ביטויי סימפטומים של ADHD ולמקסם שיפור תפקודי. שלישית, לנקוט בגישה מבוססת לרווחה משפחתית בשרותי בריאות הנפש לילד, להרחבת יישומים טיפולים עם תועלת מוכחת, עם גישות אופטימליות לניהול ADHD. תוצאות חדשות אלה מדגישות הצורך להשתמש במה שאנחנו יודעים לעשות.

תגובתי: קצרה היריעה מלהגיב על כול הסוגיות המרובות הקשורות ב- ADHD במבוגרים
אולם בכניסה לאתרי בקטגוריה של "אבחון מבוגרים להפרעת קשב וריכוז" (כניסה ע"י הקלקה על נושא זה בקטגוריות המופיעות לצידי התוכן באתר, או ע"י הקלקה על הקישור הרצ"ב:
אבחון מבוגרים להפרעת קשב וריכוז
תוכלו לקרוא בפרוט רב על כול הנושאים הקשורים בהפרעת קשב והיפראקטיביות במבוגרים (ADHD), כמו דיון בנושאי המחקרים החדשים הנ"ל,  וכל התחומים הנוספים המתייחסים ל- ADHD במבוגרים, המפורטים למטה שנדונים בהרחבה באתרי, המדגישים את תהליכי האבחון, מהלך, השונות, בעיות התפקוד, השאלות, חילוקי הדעות, הסיבתיות, ההתעלמות, התוצאות, וההשלכות של ADHD במבוגרים.

אבחון מבוגרים להפרעת קשב וריכוז

בקטגוריה זו באתרי מפורטים בין היתר נושאים אלה:
ניבוי המשכיות ADHD למבוגרים וקשיי תפקודם
סימני אזהרה להפרעת קשב (ADHD) במבוגרים
מה הסיבה שרק כמחצית ADHD בילדים ממשיכה לבגרות
מה גורמת המשכיות ADHD מילדות לבגרות
הפרעת קשב עקשנית בנשים לאורך זמן
תפקוד מבוגרים עם ADHD עקשני שאובחן בילדותם
האם הפסיכיאטרים באיטליה שוקלים אבחנת ADHD במבוגרים?
האם ADHD המופיעה בבגרות שונה בתכלית מזו בילדות?
סיכון גבוה לגירושין אצל מבוגרים ם ADHD
כיצד מבוגר חי עם ADHD?
מה קורה עם ילדים שהורה שלו עם ADHD אינו מטופל?
מאפייני ADHD בגיל השלישי (מעל גיל 65 שנים)