מחקר חדש: הדמיה מוחית (fMRI) מגלה שהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) זה אוסף של הפרעות שונות

הדמיה מוחית מוכיחה שלהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) יש מסלולים נוירוביולוגיים שונים

Brain imaging reveals ADHD as a collection of different disorders
Functional Neuroimaging Evidence for Distinct Neurobiological Pathways in ADHD, Michael C. Stevens, Olin Neuropsychiatry Research Center, Hartford, CT, Yale University Biological Psychiatry, Cognitive Neuroscience and Neuroimaging, Nov 2017

מחקר חדש מצא שחולים עם סוגים שונים של הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) יש ליקויים יחודיים במערכות המוח, דבר המצביע שלא קיים הסבר אחיד לכל הגורמים להפרעת ADHD. בהתבסס על ביצועים בבדיקות התנהגות, ילדים עם ADHD התואמים לאחת משלוש קבוצות משנה של הפרעות קשב והיפראקטיביות, כאשר כל קבוצה הפגינה ליקויים נפרדים ברורים במוח, ללא ליקויים משותפים ביניהם. מחקר זה מצא ראיות שתומכות בבירור ברעיון שמתבגרים מאובחנים עם ADHD אין להם אותו נתיב נוירוביולוגי. ADHD זה יותר מאשר הפרעה יחידה עם ורציות קטנות, כפי שממצאי המחקר מוכיח, אלא אבחנת ADHD כוללת מצב מסוים (קונסטלציה) המשקף סוגים שונים של הפרעות קשב והיפראקטיביות, שבכל אחד מהם המוח מתפקד בדרכים שונות לחלוטין.
במחקר נבדקו 117 מתבגרים עם ADHD כדי להעריך סוגים שונים של התנהגות אימפולסיבית- תכונה טיפוסית של ADHD. שלוש קבוצות נפרדות שהתבססו על ביצועי המשתתפים. קבוצה אחת הדגימה תגובות מוטוריות אימפולסיבית במהלך משימות חזותיות מהירות (מדד של תפקוד ניהולי-אקזקוטיבי), קבוצה שניה הראתה העדפה לתגמול מיידי, וקבוצה שלישית ביצעו יחסית נורמלי בשתי המשימות, זאת בהשוואה ל- 134 מתבגרים ללא ADHD.
אלו שלוש קבוצות של ADHD אשר היו נבדלים מבחינה קלינית ברוב התפקידים, וללא בדיקות קוגניטיביות מיוחדות, לקלינאי לא הייתה כל דרך להבדיל בין ילדים עם ADHD בתת-קבוצה אחת לעומת אחרת. במחקר השתמשו בדימות תהודה מגנטית תפקודית (fMRI), טכניקה המאפשרת לחוקרים לבדוק את הקשר בין התנהגות לתפקוד המוח, המאפשר לחקור כיצד אימפולסיביות שונה קשורה לתפקוד המוח, בהתייחסו לפרופיל הבדיקה.
החוקרים מסבירים כי רחוק מלהימצא פרופיל של ליבת ADHD בתפקוד המוח, ולא נמצאה אבנורמליות אחת שנמדדה ב- fMRI שניתן למצוא אותה בכל שלושת קבוצות ה- ADHD. במקום זאת, לכל תת- קבוצה היו תפקוד לקוי באזורי מוח שונים הקשור לסוג הספציפי שלהם של ליקוי בהתנהגות. ממצאי המחקר מדגישים כי קיימות מערכות עצביות שונות הקשורות לתפקודים ניהוליים ולתהליך עיבוד תגמול, אשר עשויים לגרום באופן עצמאי להתפתחות סימפטומים של ADHD. יש צורך יותר ממחקר אחד כדי להוכיח ש ADHD הוא אוסף של הפרעות שונות, אבל מחקר זה מספק צעד גדול בכיוון זה. בסופו של דבר, בהיותנו פתוחים לרעיון שהפרעות פסיכיאטריות כמו ADHD עשויות להיגרם ע"י יותר מגורם אחד, ניתן יהיה מהר יותר לקדם את הבנתנו לגורמי ההפרעה ולטיפולים הנדרשים.
המחקר החדש מראה כי גישות עתידיות באמצעות הערכות קליניות כדי לזהות סוג מסוים של אי- תפקוד המוח, יוכלו לתרום שסימפטומים של מטופל עשויים לאפשר גישה ממוקדת יותר לטיפול. לדוגמה, תרופות שעשויות שלא להשפיע היטב בקבוצת חולים עם הפרעות קשב וריכוז בכללותה, עשויות להיות יעילות עבור תת-קבוצה מסוימת שנובעת מתוך מסלול סיבתי ספציפי.
הערותיי: לי נראה שבעידן הנוכחי ובוודאי בעתיד הנראה לעיין, המגמה הנכונה הרצויה והעדיפה היא לבחון המשותף בסימפטומים ולאחד "אבחנות" של הפרעות התנהגותיות נפשיות, ולא לפצל עוד יותר אבחנות נפשיות קיימות. זאת מכיון שרוב האבחנות שנקבעו להפרעות נפשיות, רב משותף מאשר מפריד, ראה דוגמת הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) והפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD), ועוד. מגמת פיצול הפרעות נפשיות והוספת אבחנות נוספות אינה מועילה להטיב בטיפול תרופתי למטופל, אלא מטיבה מסחרית עם חברות תרופות "לפתח" תרופות נוספות לאבחנות נפשיות שתתווספנה, בעוד הרי בסופו של דבר, הפסיכו-תרופות שיועדו להפרעה נפשית מסויימת, ניתנות לחולים נפשיים קשים, בלי להתחשב באבחנה ספציפית שניתנה להם לראשונה.