האם תרופות ADHD מסייעות ללימודים לסטודנטים ללא ADHD או שמא מזיקות?

האם סטימולנטים אינם משפרים את הקוגניציה (cognitionׂ) של סטודנטים בריאים?

ADHD drugs do not improve cognition in healthy college students, Lisa Weyandt, prof. of Psychology Uni of Rhode Island Institute Neuroscience; Tara White, behavioral and social sciences at Brown Uni. Journal Pharmacy, July 19, 2018

מחקר חדש שנערך לראשונה על השפעת מה שמכונה "תרופות לימודים" לסטודנטים שאינם סובלים מ-ADHD, על ידי חוקרים מאוניברסיטת רוד איילנד ואוניברסיטת בראון בארה"ב, נעשה בתקופה שבה שימוש בסטימולנטים (תרופות מרשם ממריצות) כגון Adderall, Ritalin, Vyvanse נמצא בשימוש נפוץ בקרב צעירים אשר מאמינים שתרופות אלו ישפרו ביצועיהם האקדמיים. מחקרים של Weyandt ואחרים העריכו כי בין 5% ל-35% מהסטודנטים באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה שאין להם ADHD משתמשים באופן בלתי חוקי בתרופות מפוקחות אלו, קונים או מקבלים מעמיתים, חברים או משפחה.
החוקרים במחקר זה, ליסה ויינדט, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת רוד איילנד בארה"ב, וטרה וייט, פרופסור למחקר במדעי התנהגות והחברה באוניברסיטת בראון, צפו ממצאים שונים מהדעה הרווחת הנ"ל. מחקר זה נתמך על ידי מענקים של אוניברסיטת רוד איילנד Neuroscience. החוקרים גייסו סטודנטים משתי האוניברסיטאות, בביטול אנשים שקיבלו תרופות ADHD או תרופות אחרות. לאחר בדיקות בריאותיות קפדניות, במחקר כפול הסמיות (double-blind) כל סטודנט קיבל אדרל בפגישה אחת ופלסבו בשנייה. זה אפשר להיווכח בהשפעות תרופה ופלסבו ביחידים ובקבוצה. בניגוד לאמונה הרווחת בקמפוסים באוניברסיטאות, תרופות להפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) עלולות שלא לשפר קוגניציה (חשיבה, תשומת הלב, הבנה, רכישת ידע ושימורו בזיכרון, לימוד,הגיון לוגי) בקרב סטודנטים ללא ADHD ולמעשה עלולות לפגוע בתפקודם, על פי מחקר חדש זה. החוקרים הניחו כי אדרל יגביר הקוגניציה בקרב סטודנטים בריאים, אולם במקום זאת, התרופה לא שיפרה את הבנת הנקרא ולא את רצף הקריאה, וגם פגעה בזיכרון העבודה (working memoryׂ). הסטודנטים ללא ADHD לא רק שלא נהנו מתרופה מבחינה אקדמית, אלא שזו השפיעה לרעה על ביצועיהם האקדמיים.
תוצאות המחקר החדש, שפורסם בחודש שעבר (July 19, 2018) בכתב העת Pharmacy מראות כי מינון רגיל של 30 מ"ג Adderall שיפר את תשומת הלב ואת ההתמקדות – תוצאה אופיינית לתרופה ממריצה – אך השפעה זו לא תורגמה לביצועים טובים יותר במגוון משימות נוירוקוגניטיביות שמדדו זיכרון לטווח קצר, קריאה שוטפת והבנה הנקרא. 
לחוקרת הראשית של המחקר Weyandt יש תיאוריה מדוע זיכרון העבודה יהיה מושפע לרעה על ידי התרופה. מחקרי סריקה במוח מראים כי לאדם עם ADHD יש לעתים פעילות עצבית פחותה באזורי המוח השולטים על תפקודים ביצועיים כמו זיכרון עבודה, תשומת לב ושליטה עצמית. עבור אנשים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), אדראל ותרופות דומות מגבירות את הפעילות באזורים אלה ונראותת כמאפשרות תפקוד תקין. אולם, אם המוח מתפקד בצורה נורמלית באזורים אלה, לתרופה לא תהיה השפעה חיובית על הקוגניציה, ולמעשה היא עלולה לפגוע בקוגניציה. כלומר, יש צורך בגירעון בפעילות עצבית באזורי המוח השולטים על תפקוד הביצועי כדי להפיק תועלת מהתרופה.
הסטודנטים במחקר התבקשו לדווח על ההשפעות הנתפסות של התרופה ועל השפעתה על רגשותיהם ודיווחו על עלייה משמעותית במצב הרוח שלהם כאשר הם לוקחים Adderall. בניגוד להשפעות מעורבות זעירות על הקוגניציה, לתרופה היו השפעות רבות יותר על מצב הרוח ועל תגובות הגוף, בהגברת מצב רוח חיובי, דירוג רגשי של השפעת התרופה, קצב הלב ולחץ הדם. אלו הן השפעות קלאסיות של פסיכוסטימולנטים. העובדה שנראות השפעות אלו על הרגש החיובי ועל הפעילות הקרדיווסקולרית באותם סטודנטים שהיו להם השפעות קוגניטיביות קטנות או שליליות היא חשובה. היא מעידה שההשפעה הקוגניטיבית וההשפעה הרגשית של התרופות הן נפרדות. הרגשתו של סטודנט בהשפעת תרופה לא בהכרח אומרת שיש אצלו שיפור בקוגניציה אלא עלולה לחול ירידה, כפי שניתן לראות בצעירים ללא ADHD.
השפעות פיזיות של התרופות, כגון עלייה בקצב הלב ובלחץ הדם, היו צפויות והדגישו את ההבדל עם הקוגניציה. הסטודנטים כפופים בהשפעתן להשפעות פיזיולוגיות אבל לא נראה שהן משפרות את ההתנהלות הנוירוקוגניטיבית שלהם.
עם זאת, הממצאים מבוססים על מחקר פיילוט ויש צורך לשכפל אותם עם מדגם גדול בהרבה של סטודנטים. לאור התוצאות החשובות והבלתי צפויות של המחקר, החוקרים Weyandt ו-White מתכננים להגיש בקשה למימון פדרלי כדי להמשיך את המחקר עם קבוצה גדולה יותר של סטודנטים בריאים.
הערותיי: מחקר ראוי למחשבה ולדיון כמו מחקרים אחרונים העוסקים בסוגיית שימוש לרעה בסטימולנטים ע"י סטודנטים. לפי המחקר, עד 30% מהסטודנטים (מחקר קודם של Timothy Wilens מצא אף 65% מהסטודנטים) משתמשים בסטימולנטים – תרופות מרשם להפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) לצורך לימודים בעוד אין להם ADHD. החוקרים טוענים שאין תועלת ואף עלול להיגרם נזק לסטודנטים כיוון שאצלם יש תפקוד נורמלי באזורי המוח השולטים על תפקוד ביצועי לזיכרון עבודה, תשומת לב, שליטה עצמית, ולתרופה לא תהיה השפעה חיובית על הקוגניציה ולמעשה היא עלולה לפגוע בקוגניציה. כלומר להערכתם, יש צורך בגירעון בפעילות עצבית באזורי המוח השולטים על תפקוד הביצועי כדי להפיק תועלת מהתרופה. 
נשאלת השאלה, מדוע שליש עד שני שלישים מסטודנטים משתמשים בסטימולנטים, הרי אם זה לא עוזר להם, לא היתה בשנים האחרונות עלייה כה גדולה של סטודנטים ללא ADHD הנוטלים סטימולנטים.
לפיכך, אני נוטה לקבל את מסקנות המחקר של טימוטי ווילנס, כפי שאני נוכח במרפאתי מנסיוני הקליני. במחקרו Non-medical Stimulant Use in College Students, The Journal of Clinical Psychiatry הוא מסיק כי בקרב סטודנטים המשתמשים בסטימולנטים יש סיכוי גבוה יותר לקיומה של הפרעת קשב (ADHD) או להפרעת התנהגות (CD) או להתמכרות לחומרים ממכרים, בהשוואה לסטודנטים שאינם משתמשים לרעה בסטימולנטים. נמצא שהסטודנטים נוטים יותר להשתמש לרעה בסטימולנטים עם השפעה מידית מאשר סטימולנטים בשחרור מושהה. מסקנותיו הן שסטודנטים העושים שימוש לרעה בתרופות מרשם ממריצות מפגינים חוסר תפקוד קליני פסיכיאטרי משמעותי, סימפטומים ברורים של ADHD, קשיי התנהגות (CDׂ), התמכרות לאלכוהול ושימוש בסמים.
מצד שני אני נוכח בסטודנטים רבים מאד שלא ניתן להגדירם ולאבחנם עם ADHD אולם יש להם תסמינים קלים של קשיים בקשב, ריכוז, ארגון , זיכרון ועוד, אשר נוטלים סטימולנטים בהצלחה מרובה לתפקודיהם האקדמיים, דבר חשוב לעתידם האקדמי והמקצועי ולשאיפותיהם. מה עוד שרוב הסטודנטים לא חוו תופעות לוואי מהתרופות. אם כך, נשאלת השאלה מדוע לא לאפשר להם זאת. רצוי להיכנס לעובי הקורה בסוגיה זו ולקבוע הנחיות מתאימות שיסייעו בעד הסטודנטים ומצד שני שלא יפגעו בהם. להערכתי, על סמך מחקרים רבים עד כה וניסיון קליני שצברתי, ניתן לקבוע הנחיות כאלו.
אני עצמי נוהג על פי נסיוני וקובע פרטנית לכל סטודנט שפונה אלי את ההמלצה הנכונה והטובה עבורו תוך התחשבות והתייחסות לתנאיו ולמצבו: האם יש לו כיום לקות למידה או שהיתה לו רק בבי"ס יסודי; מהי מידת הצלחתו או אי הצלחתו בלימודיו בבי"ס תיכון; מה הם כישוריו ויכולותיו הלימודיים; מהי מנת המשכל שלו; האם קיימים אצלו סימפטומים של קשיי קשב וריכוז שלא ניתן להגדירם ולאבחנם כהפרעת קשב (ADD/ADHD); ומה הן שאיפותיו בלימודים ולעתיד.

כלבי טיפול יעילים להפחתת סימפטומים של ADHD בילדים

מחקר מבוקר אקראי של התערבויות פסיכוסוציאליות מסורתיות בסיוע כלבים, בילדים עם ADHD

A Randomized Controlled Trial of Traditional Psycho-social and Canine-Assisted Interventions for Children with ADHD, Sabrina E. B. Schuck, University of California Irvine (UCI), J. American Psychological Association, July 2018 

התערבות טיפולית מסייעת בבעלי חיים שימשה כבר עשרות שנים, אולם רק לאחרונה הוכחו ראיות אמפיריות לתהליכים אלו, תוך הפחתת מתח, שיפור בתפקוד הקוגניטיבי, בהתנהגויות בעייתיות מופחתות, ושיפור תשומת הלב. במחקר ראשון מסוגו, חוקרים מבי"ס לרפואה של UCI מצאו שכלבי טיפול יעילים בהפחתת הסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז (ADHD) בילדים.
התוצאות העיקריות של המחקר פורסמו באחרונה על ידי האגודה לפסיכולוגיה האמריקאית. במחקר השתתפו ילדים בגיל 7 עד 9 שנים שאובחנו עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) ואשר מעולם לא לקחו תרופות למצבם. במחקר משתתפים באופן אקראי, השוו התועלת שחלה בהתערבויות פסיכו-סוציאליות מבוססת מחקר, עם התערבות זהה תוך הוספת סיוע של כלבי טיפול.
ממצאי המחקר מצביעים על כך שילדים עם ADHD שקיבלו התערבויות בסיוע כלב, חוו הפחתה בחוסר תשומת לב ושיפור במיומנויות חברתיות. התערבויות פסיכו-סוציאליות והתערבויות בסיוע כלב נמצאו בסופו של דבר יעילות להקטנת חומרת הסימפטומים של ADHD לאחר 12 שבועות, אך הקבוצה בסיוע כלבים טיפוליים הראתה שיפור טוב יותר בתשומת הלב ובכישורים חברתיים רק בשמונה שבועות, והראו פחות בעיות התנהגותיות. עם זאת, אין הבדל משמעותי בין הקבוצות בהיפראקטיביות ואימפולסיביות. ממצאי המחקר הראו שכלבים יכולים לזרז תגובה טיפולית באופן משמעותי מאד. בנוסף לכך, העובדה שהורים של ילדים שהיו בקבוצת טיפול עם כלבים דיווחו על פחות התנהגות בעייתית לאורך זמן מאשר אלו שטופלו ללא כלבים טיפוליים, מעידים על חשיבות מחקר זה.
הנחיות האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים לניהול ADHD מדגישות את החשיבות של טיפולים פסיכו-פרמקולוגיים ופסיכו-סוציאליים. חולים שקיבלו טיפול פסיכו-סוציאלי לפני טיפול בתרופות הסתדרו טוב יותר. יש משפחות רבות מעדיפות לא להשתמש בתרופות בילדים צעירים, ומחפשות טיפולים אלטרנטיביים,ועכשיו יש אפשרות כזו או בנוסף לטיפול תרופתי לADHD,במיוחד כשמדובר בתשומת לב לקויה. חוסר תשומת לב היא הבעיה הבולטת ביותר שחווים לאורך החיים אנשים עם הפרעה זו.
זה מחקר אקראי ראשון המבוקר על טיפול בכלבים בילדים עם ADHD. זה ממחיש כי אפשרות של טיפול עם כלבים משפר התערבות פסיכו-סוציאלית מסורתית, הוא ריאלי ובטוח ליישום.
הערותיי: אכן, מזה עשרות שנים רבות, עוד קודם "גילוי" הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), שמשתמשים בבעלי חיים ביחוד כלבים לטיפול הרגעתי בילדים ובוגרים. כעת יש מחקר שמוכיח שטיפול עם כלבי טיפול בילדים עם ADHD משפר ומפחית את הסימפטומים. בעבודתי בקליניקה, לא מעט ילדים במצבים מסוימים שאני ממליץ להם להביא כלב הביתה (כמובן כשיש בבית תנאים מתאימים והתחייבות שהילד יטפל בו), זאת לאור ניסיוני שכלב באחריות הילד יכול לשפר היכולות הקוגנטיביות שלו.

חשיפה לזיהום אוויר טרום לידה ו-ADHD בצאצאים

האם חשיפה לזיהום אוויר במהלך הריון גורמת לסימפטומים של הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בילדים באירופה?

Air pollution exposure during pregnancy and symptoms of ADHD in children in Europe, Joan Forns, Barcelona Institute for Global Health, Epidemiology, June 25, 2018

הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) עם שכיחות עולמית של 5%, היא הפרעה השכיחה ביותר בילדות. ADHD מאופיינת בסימפטומים של חוסר תשומת לב, היפראקטיביות ואימפולסיביות, שאינם טיפוסיים לגיל הילדות. סימפטומים אלה יכולים להפריע להתפתחות, וקשורים בבעיות אקדמיות בקרב ילדים בגיל בית ספר, כמו גם לסיכון מוגבר לבעיות של התמכרות והתנהגויות מסוכנות.
מחקרים שנעשו לאחרונה הגיעו למסקנה כי חשיפה טרום לידה לזיהום אוויר עלולה להשפיע על התפתחות המוח אצל ילדים, אך הראיות על ההשפעות של זיהום האוויר על תסמינים של ADHD הן מוגבלות. המחקר החדש הנוכחי בדק האם חשיפה לזיהום אוויר במהלך הריון קשורה לסיכון מוגבר לסימפטומים של חסר קשב והיפראקטיביות (ADHD) בילדים בגילאי 3 עד 10 שנים. 
מחקר חדש זה כלל נתונים על קרוב ל-30,000 ילדים מ-7 מדינות אירופאיות, שפורסם בכתב העת אפידמיולוגיה, מהווה חלק ממחקרים אירופאים על זיהום אוויר (European Study of Cohorts for Air Pollution Effects). הילדים במחקר נולדו בגרמניה, דנמרק, צרפת, איטליה, הולנד, שבדיה וספרד. במחקר נמדדו החשיפות של זיהום אויר (NOx , PM10 ו- PM2.5) במהלך ההיריון בכתובת הבית של כל משתתף. סימפטומים של ADHD הוערכו באמצעות שאלונים אשר הושלמו ע"י הורים ומורים.
ממצאי המחקר של 30,000 ילדים מ-7 מדינות אירופה, לא נמצא קשר בין חשיפה לזיהום אוויר טרום לידתי,לבין סיכון מוגבר לסימפטומים של ADHD. לאור המסקנות של המחקר והממצאים הבלתי עקביים של מחקרים קודמים, החוקרים מניחים שחשיפה לזיהום אוויר לא מגדילה הסיכון ל-ADHD בקרב ילדים באוכלוסייה כללית.עם זאת, החוקרים מאמינים כי לחשיפה לזיהום אוויר עלולה להיות השפעה מזיקה על התפתחות נוירופסיכולוגית, במיוחד אצל ילדים הרגישים מבחינה גנטית.
מסקנות: עד כה, הוכח כי ADHD הוא תוצאה של אינטראקציות מורכבות בין רקע גנטי (הגורמים הגנטיים מהווים כ- 75%), לגורמים סביבתיים, וגורמים קובעים חברתיים. יש להמשיך במחקרים כדי ללמוד על התפקיד של זיהום אוויר על מנת לשלול את הקשר שלו עם ADHD בילדות, ולשפר את ההבנה מה הגורם להפרעה קשב והיפראקטיביות (ADHD).
מספר נקודות הסבו את תשומת ליבי במחקר זה:
בראש וראשונה, בניגוד למחקרים רבים בעבר, המחקר נוכחי העדכני לא מצא קשר בין חשיפה לזהום אוויר במהלך הריון לסיכון מוגבר להתפתחות הפרעת ADHD בצאצאים. כפי שאני טוען חזור ושוב, ADHD מופיעה על רקע גנטי משפחתי 100%, ואילו גורמים סביבתיים, כמו תקופות משבר במשפחה בגרושין, עלולים להחמיר סימפטומים לזמן מה. מאידך, גורמים סביבתיים כמו התנהלות נבונה ונכונה של הורים ומשפחה עם ילד ADHD, עשויים לשפר מאד סימפטומים ADHD בילד.
שנית, האירופאים מאמצים ההערכה כי ADHD נגרמת 75% ע"י גורמים גנטיים, זו כבר התקדמות לעומת הערכותיהם הקודמות לאור מחקרים רבים מהעבר שלגורמים סביבתיים שונים יש השפעה משמעותית להתפתחות ADHD. ולדעתי, מאז ותמיד, לא כך הדבר.
שלישית, החוקרים מאירופה מציינים שלהערכתם שכיחות עולמית של ADHD היא 5%. כוונתם לאבחון הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), שנכללים בה גם "בעיות אקדמיות בקרב ילדים בגיל בית ספר". ואילו אצלנו השכיחות לפחות כפולה ונעה בין 10% – 15%…
בשורה תחתונה, טוב תעשנה ארבעת קופות החולים שתיתן דעתן על כך, תבדוקנה זאת ביסודיות ותגבשנה הנחיות והוראות ברורות ותפקחנה על הביצוע – זה ניתן לביצוע בקלות – לפני שתהיה פגיעה רפואית במטופלים. קופת חולים הראשונה שתעשה זאת תזכה להאדרה. כמובן שזה לא פותר את משרד הבריאות מחובתו לתכנון ארגון ופיקוח רפואי בתחום פרוץ זה.

 

 

קשר בין שימוש במדיה דיגיטלית להופעת סימפטומים של ADHD בקרב בני נוער

קשר בין שימוש במדיה דיגיטלית להופעת סימפטומים של ADHD בקרב בני נוער

Association of Digital Media Use with Subsequent Symptoms of ADHD among adolescents
Chaelin K. Ra, Adam Leventhal, Preventive Medicine and Psychology, Uni of Southern California (USC), JAMA, July 17, 2018

האם ילדים שמבלים הרבה בשימוש במכשירים דיגיטליים נוטים לבעיות פסיכיאטריות? צוות של מדעני USC אומר כן, שימוש במדיה דיגיטלית קשור בבעיות התנהגותיות אצל ילדים, במחקר חדש שהופיע השבוע בכתב העת Journal of American Medical Association. בני נוער שמבלים הרבה זמן בשימוש במכשירים דיגיטליים נוטים לבעיות פסיכיאטריות, מדווח צוות מדענים מאוניברסיטת USC. בני נוער משתמשים כבדים בסמארטפונים ובמכשירי דיגיטליים הם עם סיכון גבוה פי שניים ממשתמשים רגילים לפתח סימפטומים של הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). הקשר מתמשך וקבוע כפי שהסתבר לחוקרים שעקבו אחרי 2,600 בני נוער במשך שנתיים.
המכון הלאומי לבריאות הנפש (National Institute of Mental Health ) מתאר את הפרעת קשב והיפראקטיביות ADHD)) כהפרעה מוחית עם סימפטומים הכוללים דפוסים של חוסר תשומת לב, התנהגות היפראקטיבית ואימפולסיביות שמפריעה לתפקוד או להתפתחות. זוהי הפרעה נפשית נפוצה בקרב ילדים ומתבגרים, וגם משפיעה על 4% מהמבוגרים בארה"ב, על פי המכון הלאומי לבריאות.
המחקר התמקד בהשלכות על בריאות הנפש של הדור החדש מהסחות דעת דיגיטליות שנוכחות בכל מקום, בין היתר מדיה חברתית, עוצמת ווידאו, הודעות טקסט, הורדות מוזיקה וצ'אט מקוון (שיחות בזמן אמת). זה שונה ממחקרים קודמים שקשרו את השימוש בטלוויזיה או במשחקי וידאו להפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות (ADHD). החדש הוא בכך שמחקרים קודמים בנושא זה נעשו לפני שנים רבות, כאשר מדיה חברתית, טלפונים ניידים, טבלטים ויישומים ניידים עדיין לא היו קיימים. טכנולוגיות ניידות יכולות לספק גירוי מהיר, בעוצמה רבה אשר נגישות כל היום, הגדילו את החשיפה למדיה דיגיטלית הרבה מעבר למה שנחקר בעבר.
במחקר USC, המדענים החלו עם 4,100 תלמידים מתאימים, בגילאים 15 ו- 16 שנים, על פני 10 בתי ספר תיכוניים ציבוריים במחוז לוס אנג'לס. בתי הספר ייצגו סטטוס דמוגרפי וסוציו-אקונומי מעורב, מדרום לוס אנג'לס לעמק סן פרננדו ולעמק סן גבריאל. החוקרים התמקדו בגיל העשרה כי גיל התבגרות מסמן רגע של התחלת ADHD וגישה בלתי מוגבלת לתקשורת הדיגיטלית. לאחר מכן, הם הפרידו 2,587 משתתפים ע"י הסרת תלמידים עם תסמינים של ADHD. מטרת המדענים הייתה להתמקד בהופעת סימפטומים חדשים המתגלים במשך תקופת המחקר בן שנתיים.
החוקרים שאלו את התלמידים באיזו תדירות הם השתמשו ב- 14 פלטפורמות מדיה דיגיטליות פופולריות. הם מיינו את תדירות השימוש בתקשורת לשלוש קטגוריות: 1) ללא שימוש 2) שימוש בינוני 3) שימוש גבוה. לאחר מכן, החוקרים עקבו אחר התלמידים כל שישה חודשים בין השנים 2014 – 2016. הם ביקשו לקבוע אם השימוש במדיה דיגיטלית בכיתה י' היה קשור לסימפטומים של ADHD שנמשכו לכיתה יב'. בסופו של דבר, הם מצאו כי 9.5% מ-114 הילדים שהשתמשו בחצי פלטפורמות המדיה הדיגיטליים, ו-10.5% מ-51 הילדים שהשתמשו בכל 14 הפלטפורמות – הראו סימפטומים חדשים של ADHD. לעומת זאת, 4.6% מ-495 תלמידים שלא השתמשו בתכיפות בכל פעילות דיגיטלית הראו סימפטומים של ADHD, שזה בקירוב שיעור שכיחות הפרעת קשב וריכוז (ADHD) באוכלוסייה הכללית.
החוקרים לא יכולים לאשר סיבתיות מהמחקר, אבל היה כן קשר סטטיסטי משמעותי. החוקרים  אומרים בביטחון כי בני נוער שנחשפו לרמות גבוהות של מדיה דיגיטלית היו בסיכון גבוה יותר לפתח תסמינים של ADHD בעתיד. 
לממצאים יש השלכות על הורים, בתי ספר, חברות טכנולוגיה ורופאי ילדים מודאגים, כי בני נוער תלויי טכנולוגיה שגורמים להסחת דעת, או גרוע מכך. למשל, סקר שנערך לאחרונה ע"י עמותת Common Sense Media הראה כי בני נוער מוציאים כשליש מהיממה, כמעט תשע שעות, בשימוש במדיה זמינה מקוונת. סקר נפרד שפורסם בחודש שעבר על ידי המרכזים האמריקאים לבקרת מחלות ומניעתן מראה ש-43% מתלמידי התיכון השתמשו במדיה דיגיטלית שלוש או יותר שעות ביום. בעוד הפופולריות של המדיה הדיגיטלית בילדים מוכרת, השפעותיה אינן ידועות.
המחקר הראה כי בני נוער שמשתמשים הרבה בסמארטפונים ובמכשירי מולטימדיה נוטים יותר לפתח סימפטומים של הפרעת קשב והיפראקטיביות-ADHD. לדעת החוקרים הממצאים מסייעים לגשר על הפער בהבנה כיצד מכשירי מדיה חדשים,ניידים ואפשרויות תוכן בלתי מוגבלות לכאורה מהווים סיכון בריאותי לילדים. והממצאים משמשים כאזהרה כאשר התקשורת הדיגיטלית הופכת להיות שכיחה יותר, מהירה ומגרה יותר. המחקר מביע דאגה אם ההתפשטות של טכנולוגיות מדיה דיגיטליות בעלות ביצועים גבוהים עשויה להעמיד דור חדש של בני נוער בסיכון ל-ADHD.
הערותיי: עבודה נחמדה שראויה להפנות את תשומת לב כולנו, ששימוש מופרז במדיה דיגיטלית אצל בני נוער "אינו מוסיף בריאות" וייתכן עלול להחמיר סימפטומים נפשיים כמו אלה של הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), אולם איני מסכים לתוצאות המחקר המראה ששימוש מופרז במדיה דיגיטלית גורם להופעת ADHD או לבעיות פסיכיאטריות אחרות,כפי שנטען. כנראה יכולים להופיע סימפטומים כאלה ואחרים אולם לא יגיעו לזה שניתן להגדירם ולאבחנם ADHD או הפרעה נפשית אחרת. גם החוקרים עצמם אומרים שאינם יודעים להסביר את הסיבתיות לזה.
לפיכך, אני חוזר על הערכתי ש-ADHD והפרעות נפשיות אחרות הן גנטיות משפחתיות, וגורמים סביבתיים כמו שימוש מופרז במדיה דיגיטלית עלולים רק להחמיר סימפטומים ולא מעבר לכך. לכן חסר מאד במחקר שלא בדקו את הגנטיקה המשפחתית ל-ADHD של הורי הנערים ומשפחתם הקרובה, לדעתי לו היה זה נבדק היו החוקרים מקבלים תוצאות שונות.
אגב, שימו לב לנתון עדכני על שכיחות ADHD בבני נוער (עד גיל 18 שנים) בארה"ב שעומד על 4.6% כפי שמצוין (ובארצות מתקדמות כמו סקנדינביה וחלק מאירופה השכיחות היא 3%), ואילו בארצנו השכיחות (על פי נתוני שרותי בריאות כללית, מכבי, וסיכומי מרפאתי) היא כ- 10% ובאזורי אוכלוסיה ברמה סוציואקונומית טובה השכיחות מגיעה גם ל-15% ואף יותר. מדוע? הסיבות ידועות ופרטתי אותן מספר פעמים באתרי.

תסמונת טורט והפרעות טיקים כרוניות פוגעות משמעותית בהישגים הלימודיים לאורך החיים

מחקר חדש: קשר בין תסמונת טורט והפרעת טיקים כרוניות (TS/CTD) עם אינדיקטורים אובייקטיביים להגשמת הישגים בהשכלה – מחקר השוואת אחים מבוסס אוכלוסייה

Association of Tourette Syndrome and Chronic Tic Disorders (TS/CTD) with Objective Indicators of Educational Attainment, Ana Pérez-Vigil, Neuroscience Institute, Research Clinical Biological Psychology, Behavioral Science, JAMA Neurology May 29, 2018

באיזו מידה תסמונת טורט והפרעת טיקים כרונית, מקטינות סיכוי שאנשים החולים בזה יגשימו את הפוטנציאל האקדמי שלהם? זה המחקר הראשון אשר בוחן את השפעת TS / CTD על תוצאות אקדמיות פוטנציאליות, שנמדדו באופן אובייקטיבי ברמה הארצית. ממצאי מחקר שוודי שכלל יותר מ-2 מיליון בני אדם, כולל 3,590 שאובחנו עם תסמונת טורט או הפרעת טיקים כרוניות (TS / CTD)  ונמצאים בטיפול מומחים, היו בסיכון גבוה יותר להיכשל בכל המקצועות בחינוך חובה והיו בסיכוי פחות להגיע להישגים בכל רמות השכלה מבי"ס יסודי עד לאוניברסיטה.זה לא הוסבר במלואו ע"י תחלואה פסיכיאטרית נלוות או הפרעות במשפחה. המשמעות היא שחולים שאובחנו עם תסמונת טורט או הפרעות טיקים כרוניות,עלולים לחוות הישגים אקדמיים פחותים משמעותית לאורך כל חייהם. השפעת תסמונת טורט והפרעות טיקים כרוניות על הביצועים האקדמיים לא נמדדו עד כה באופן אובייקטיבי. מטרת המחקר לבדוק את הקשר בין תסמונת טורט והפרעות טיקים כרוניות עם תוצאות אקדמיות שנמדדו באופן אובייקטיבי, תוך התאמה למשתנים מדודים ולגורמים המשותפים בין אחים ולקיחה בחשבון של תחלואה פסיכיאטרית שכיחה.
משתתפי המחקר מבוסס אוכלוסייה, נכללו כל אלה שנולדו בשוודיה בשנים 1976 עד 1998, והמעקב הרפואי בוצע עד דצמבר 2013. אלה עם הפרעות מוחיות אורגניות, פיגור שכלי ו-2 הורים זרים (שלא נולדו בשוודיה) לא נכללו במחקר. זוהו משפחות עם אחים התואמים את תסמונת טורט או הפרעות טיק כרוניות, לפי סיווג בינלאומי של מחלות. נבדקו מדדים אלה: כשרות להיכנס לבית ספר תיכון לאחר סיום לימודי חינוך חובה, סיום בית ספר התיכון, התחלת לימודים לתואר אקדמי, וסיום תואר אקדמי.
תוצאות המחקר  2,115,554 משתתפים בקבוצת המחקר, 3,590 רשומים שאובחנו עם תסמונת טורט או הפרעת טיק כרונית הנמצאים בטיפול מומחה (מתוכם 2,822 [78.6%] זכרים), חציון גיל באבחון ראשון 14.0 [11 -18 שנה). מבין 726,198 משפחות עם לפחות 2 אחים מלאים, 2,697 כללו אחים התואמים הפרעות אלה. בהשוואה לאלה שלא אובחנו (TS / CTD), אנשים עם תסמונת טורט או הפרעות טיקים כרוניות היו בסיכון נמוך משמעותית לעבור את כל הליבה ואת הקורסים הנוספים בסיום בית ספר חובה, לקורס טקסטיל עבודת יד (יחסי סיכויים 0.23), ולקורס לימוד אנגלית (0.36), ולתכנית אקדמית (0.43) בחינוך העל-יסודי. אנשים עם (TS / CTD) היו בסבירות פחותה לסיים את חינוך על-יסודי, 0.35  להתחיל תואר אקדמי (0.46), ולסיים תואר אקדמי (0.48). לא נכללו חולים עם תחלואה נוירו-פסיכיאטרית, בעיקר הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD), הפרעות התפתחותיות נפוצות, שגרמו לאומדנים מועטים, אך מטופלים עם תסמונת טורט או הפרעות טיקים כרוניות עדיין נפגעו בצורה המשמעותית יותר בכל תוצאות המדדים.
המטופלים נטו להיכשל יותר בכל המקצועות בבית ספר חובה, והיו עם פחות סיכוי להיות זכאים לסיים בית ספר התיכון, ופחות סביר שישלימו את כל רמות השכלה העל-תיכונית. אנשים עם הפרעות מוחיות אורגניות, פיגור שכלי ואלה  עם שני הורים שנולדו מחוץ לשוודיה לא נכללו בקוהורט. אי-הכללתם של אנשים עם הפרעה קשב וריכוז (ADHD) והפרעות התפתחותיות, הפחיתו אך לא שינו באופן משמעותי את האומדנים, ואילו החרגה של יתר התחלואה הנלווית לאורך החיים לא שינתה את סדר גודל התוצאות. לפיכך המסקנה הברורה, TS / CTD קשורים עם פגיעה לימודית משמעותית בזכות עצמם.
התוצאות הראו כי TS / CTD נקשר לירידה משמעותית בחינוך בכל רמות ההשכלה, כולל מעבר לבית ספר יסודי. לנבדקים יש סיכוי נמוך ב- 65% להשלמת השכלה תיכונית, 59% פחות סיכוי כניסה לאוניברסיטה, ו-61% פחות סיכוי להשלמת תואר אקדמי. זה מדהים, בהתחשב בכך TS / CTD ידוע בעיקר כהפרעת  גיל הילדות וכי מספר משמעותי של אנשים חווים ירידה בסימפטומים כשהם בגיל. כ-20% מהמקרים TS / CTD ממשיכים לחוות טיקים ולקויות קליניות כמבוגרים. ממצאים אלה מצביעים על כך שההשפעה של TS / CTD על הפוטנציאל החינוכי של הפרט היא ארוכת טווח  וכי ייתכן שקשה לאנשים אלו למצוא מסלולים חלופיים כדי להשתלב מחדש במערכת החינוך (כגון מימון מערכת החינוך הבוגרת בשוודיה (המכונה komvux ), גם אם הסימפטומים שלהם משתפרים עם הגיל. זאת בניגוד להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD), שבה קשיי למידה בולטים ביותר במהלך ההפרעה, ומשתפרים מעט בהמשך החיים.
מסקנות המחקר מדגישות את הצורך לזהות ולטפל נכון בילדים עם TS / CTD בשלב מוקדם כדי להגדיל את הסיכויים שלהם להגשים את הפוטנציאל החינוכי שלהם, במיוחד כאשר הסימפטומים הם חמורים או נלווים עם בעיות נוירו-פסיכיאטריות אחרות.
כמו כן, תוכניות חינוכיות אישיות ממוקדות אדם שמטרתן לצמצם את הפגיעה בהישגי בית ספר בילדים עם TS / CTD מורכבים, כגון הקמת מרחב פרטי שבו הילד יכול לשחרר את הטיקים, מתן זמן נוסף למשימות בית ספר, או מתן מקומות נפרדים לבחינות. יתר על כן, החינוך של מורים ועמיתים לגבי TS / CTD חשוב מכיוון שהפרעה זו עדיין סטיגמתית  וחולי TS / CTD נוטים יותר לחוות אלימות ובידוד מבני גילם. ההשערה כי קבלת טיפול מבוסס ראיות ל- TS / CTD (כלומר, טיפול התנהגותי, סלקטיב α2A קולטן אגוניסט, או antipsychotics) קשורה עם תוצאות לימודיות משופרות עושה תחושה אינטואיטיבית שיש להעריך אותו במחקר עתידי. בשל אופייה של קבוצת המחקר, שהורכבה מאנשים הזקוקים ומקבלים טיפול מומחה, ייתכן שתוצאות מחקר זה לא יקרו בהכרח אצל אנשים עם טיקים מתונים שלא ייפגעו לימודית. סביר להניח כי אנשים רבים עם טיקים מתונים הם די מצליחים בחיים מבחינה אקדמית והיבטים אחרים.
עיקר כוחו של המחקר הוא שימוש בקוהורט גדול ארצי המייצג נתונים שנאספו מרשומות של סוכנויות ממשלתיות או ארגונים אחרים, שהבטיחו סיכון מינימלי של בחירה, וסיכונים להטיה. תקופת המעקב הארוכה אפשרה את בחינת התוצאות הלימודיות, המגיעות מילדות (חינוך חובה) עד לבגרות (עד סיום האוניברסיטה). השימוש במודלים של השוואה בין אחים איפשר לשלוט בקפדנות על גורמים גנטיים וסביבתיים משותפים לאחים.
לסיכום, מאובחנים עם TS/CTD חווים תת-הישגים משמעותיים באקדמיה בכל רמות האקדמיות, המשתרעת מבי"ס לחינוך חובה עד לאוניברסיטה, גם לאחר לקיחה בחשבון של גורמים מבלבלים מרובים כמו תחלואה פסיכיאטרית וגורמים משותפים לאחים.
הערותיי: זה מחקר מפתיע בתוצאותיו שהראו קשיים והישגים חלשים מאד בלימודים לאורך כול מהלך החיים באלה עם תסמונת טורט והפרעת טיקים כרוניות קשות (TS/CTD), שאובחנה בילדות וחלפה בגיל בוגר, בעוד לפי הספרות רק אצל 20% ההפרעה ממשיכה לגיל בוגר. לפיכך,לא ברור אם הפרעה חולפת כליל ברוב המקרים כיצד נותרות השלכותיה הגרועות על האקדמיה, האם יש שינויים ביולוגיים נוירולוגיים בהפרעה שהם קבועים מילדות לבוגר ולכן תוצאות נותרות בגיל בוגר?
שנית, לדברי החוקרים נכללו במחקר רק מקרים הקשים של TS/CTD, אם כי חומרת הסימפטומים לא נמדדה ולא נרשמה. אולם אני רואה חשיבות עליונה בכך שהחוקרים הבדילו בין מקרי TS/CTD קשים לבין אלה הקלים. לעומת זאת לדוגמא, עדיין רבים מחקרים המתפרסמים על הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) שמסיקים מסקנות בעוד לא הבדילו במחקרים בין מקרי ADHD חמורים לבין אלה הקלים, לכן התוצאות אינן תוצאות והמסקנות עלולות להיות שגויות מאד. אני מרתיע על זה כבר לפני 13 שנים שיש להבדיל במחקרים בין דרגות חומרה השונות של ADHD. לכן גם פרסמתי  "סיווגי הייחודי לדרגות חומרה של ADHD"  לאט לאט אני מבחין בסימנים להתחשבות בחומרת ADHD במחקרים בודדים אחרונים, וזה הדבר הנכון לעשותו.
אני נוכח בזה, שלעיתים הקליניקה מקדימה את המחקרים, לדוגמא טענתי לפני 13 שנים ש-ADHD הפרעת קשב והיפראקטיביות היא 100% גנטית משפחתית בעוד גורמים סביבתיים שונים אינם גורמים להתפתחות ההפרעה, אלא רק יכולים להקל על הסימפטומים של ההפרעה או עלולים להחמירה [לדוגמא, התנהלות הורים ומשפחה מול הילד לטוב ולרע], בעוד האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתגבר (AACAPׂ) שהיא המובילה והקובעת הנחיות רפואיות בתחום ADHD, טענה עד לפני עשור שנים שהשפעת הגנטיקה להתפתחות ADHD היא רק 20% ובמשך השנים העלו הערכתם ל-40%, ואח"כ ל-60% וכיום אומרים 80%, ואני עדיין טוען 100%!
דוגמא נוספת, שאני נוכח שלעיתים הקליניקה מקדימה את המחקרים, טענתי לפני למעלה מעשור שהרוב הכריע (כ- 80%) של הפרעות בספקטרום האוטיזם- ASD יש להם סימפטומים חופפים ל- ADHD כאשר הסימפטומים האופיינים לאוטיזם משתפרים/חולפים ואז בולטות יותר הפרעות תפקוד התנהגותיות כמו במקרים קשים של ADHD, והטיפול בשתי ההפרעות נעשה זהה.רק 20% מאוטיזם בילדים שכמעט או אינם מדברים ומנת משכל שלהם נמוכה נותרים בטווח ספקטרום אוטיזם קשה עם כול הסימפטומים המאפיינים שלו. האקדמיה האמריקאית שללה זאת מכול וכל, ודגלה בשתי הפרעות ASD ו-ADHD נפרדות לחלוטין, ואילו רק לאחרונה כיום ההערכה המקובלת שיש חפיפה של 80% בסימפטומים של שתי הפרעות אלה.
ועוד דבר, חסר לי מאד במחקר הנוכחי שלא נמדדה מנת משכל, של המשתתפים עם  TS/CTD, שיש לה השפעה מכרעת על היכולות והישגים באקדמיה.לדעתי, אינטלגנציה גבוהה אצל בוגר שאין לו יותר סימפטומים של TS/CTD עשויה להשפיע לטובה על הישגיו האקדמיים.ואילו באלה ש TS/CTD המשיך לבגרותם ואינם מטופלים היטב, גם מנת משכל טובה עלולה לא לעזור מספיק. לעומת זאת, אני לראשונה, כשאבחנתי בני נוער ובוגרים עם לקויות למידה קשות ומנת משכל נמוכה, ללא אבחנת ADHD, במקרים מסוימים כמו בחורי ישיבה שכול עולמם לימודים תורתם, לקחתי על עצמי אחריות רפואית והמלצתי על טיפול תרופתי כמו ל-ADHD במינונים נמוכים מאד. זה עזר להם ועשה אותם  מאושרים, ואני התמלאתי בסיפוק אדיר שיכולתי לעזור להם מעט… רק לפני כשנתיים פורסם מאמר ראשון על טיפול תרופתי עם מנת משכל נמוכה. זו דוגמא נוספת שלעיתים מניסיון עבודתי הקלינית יכולתי להקדים את המחקרים.
במרפאתי נתקלתי בבוגרים עם TS/CTD קשה שנמשך לבגרות ונאלצו לפרוש מלימודים אקדמיים. נשאלת השאלה האם טיפול משולב נפשי ותרופתי בילדות יכול היה למנוע את הקשיים האקדמיים?

מה הצפי התפקודי בגיל 40 לילדים עם ADHD

חיזוי התפקוד בגיל בוגר אצל ילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות 33 שנים מאוחר יותר

Predicting the Adult Functional Outcomes of Boys with ADHD 33 Years Later
Maria A. Ramos-Olazagasti PhD NY State Psychiatric Institute, Columbia University, NY, Francisco Xavier Castellanos MD, NY University Langone Medical Center, Nathan S. Kline Institute for Psychiatric Research, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, Article in Press

מעט ידוע על גורמים המשפיעים על מהלך הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). מטרת המחקר היא לזהות מאפיינים מוקדמים בילדים ומתבגרים עם ADHD שיכולים לנבא תוצאות תפקודיות בגיל מבוגר. נבדקו מאפיינים מנבאים פונקציונליים בתחומים רבים: התאמה חברתית, הסתגלות כוללנית, תעסוקתית, והשגת השכלה ועיסוק.
זה מעקב פרוספקטיבי הארוך ביותר עד כה של ילדים עם ADHD. המחקר כלל בנים לבנים (גיל 6-12 שנים, ממוצע 8) ​​עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (N =135), שנבחרו ללא הפרעת התנהגות (CD) ואשר הוערכו ע"י רופאים, סמויים לכל המאפיינים הקודמים, לאורך זמן עד להגיעם לגיל ממוצע 41 שנה. מאפיינים מנבאים נרשמו בילדות, ובגיל ההתבגרות (גיל ממוצע 18 שנה).
תוצאות המחקר בין המאפיינים בילדות מנת משכל (IQ) נקשר באופן חיובי למספר השלכות עתידיות בגיל מבוגר: השגת השכלה, מעמד מקצועי, התאמה חברתית ותעסוקתית. שני מאפיינים אחרים בילדות, שהיה להם קשר חיובי להסתגלות בגיל מבוגר שניבאו הישגים לימודיים, היו מצב סוציו-כלכלי של המשפחה (Socioeconomic Status -SES) ויכולות קריאה. בעיות התנהגות בילדות אף אם היו בחומרה נמוכה, היו קשורות באופן שלילי לתפקוד כללי, להשכלה, ולתפקוד תעסוקתי – בגיל מבוגר.
בין מאפיינים מרובים בגיל התבגרות, ארבעה היו מנבאים משמעותיים לגיל בוגר: התנהגויות אנטי-חברתיות חזו הישגים חינוכיים נמוכים יותר במבוגר; שאיפות לימודיות היו קשורות לתפקוד כולל טוב יותר במבוגר; לתפקוד טוב בעבודה מוקדמת היתה השפעה חיובית למערכת יחסים טובה בתפקוד חברתי במבוגר, ותפקוד חברתי מוקדם טוב היה קשור באופן חיובי לתפקוד תעסוקתי בגיל בוגר.
לסיכום, בנוסף למנת משכל (IQ) אשר ניבא תוצאות טובות יותר במספר תחומים, לא היו מנבאים (פרוגנוסטטורים) עקביים לתפקוד מבוגרים אצל ילדים עם ADHD. מתן תמיכה נוספת לילדים עם מנת משכל נמוכה (IQ נמוך) יחסית, עשויה לשפר התפקוד בגיל בוגר אצל ילדים עם ADHD. עם זאת, חיזוי מהלך ההפרעה בילדים עם ADHD לאורך השנים עד להגיעם לגיל מבוגר, נותר אתגר.
הערותיי:  מחקר חדש חשוב מאד. על השאלה מה הצפי התפקודי בגיל בוגר לילדים עם הפרעת קשב/היפראקטיביות(ADHD), קבלתי מענה לאור ניסיוני כבר לפני 13 שנים. אכן רוב הורים לאחר שאני מאבחן ילדם עם ADHD ומציע טיפול משולב רגשי ותרופתי, שואלים אותי מה הצפי לעתיד ואני משיב להם שהדבר תלוי בשלושה גורמים עיקריים: א) מידת חומרת ADHD (על פי הקלסיפיקציה שלי ל-ADHD) אם היא כוללת הפרעה נפשית נלוות כמו הפרעת התנהגות, דיכאון חרדה, אובססיביות קומפולסיבית, ועוד. ב)  אם במשפחה הקרובה יש ילדים, נערים או מבוגרים עם ADHD חמורה ו/או הפרעה נפשית קשה. ג) מנת המשכל של הילד.
על פי שלושה גורמים אלה אפשר לנבא את הצפי להתפתחות ההפרעה בעתיד, ועד כה זה עובד כהלכה. במקרים רבים שאני חש שהורה/ים חרדים ואני מבחין בילד במהלך אבחונו עם ADHD שהוא ילד נבון מאד, אני מרגיע את ההורים ומבהיר להם שילדם יתגבר בנקל על כל קשייו כיום. אינטליגנציה גבוהה בילד עם תמיכת הורים ומשפחה זה מתכון להצלחת הילד בהווה ובעתיד. במקרים כאלה, כדי להרגיע הורים (חלק מטיפול רגשי) אני "מתלוצץ" איתם ואומר להם אין מה לדאוג ילדם "מניה" בטוחה לעתיד להשקיע בה… וגם זה פועל רגשית היטב.

מחקר חדש: האם חשיפה טרום לידה לחומצה פולית מקטינה סיכון לאוטיזם ופסיכוזה?

קשר בין חשיפה טרום לידתית לחומצה פולית להתבגרות קליפת המוח בבני נוער

Association of Prenatal Exposure to Population-Wide Folic Acid Fortification with Altered Cerebral Cortex Maturation in Youths, Joshua L. Roffman MD, Hamdi Eryilmaz, Massachusetts General Hospital (MGH) , JAMA Psychiatry, July 3, 2018  

האם חשיפת מוגברת של עובר לחומצה פולית, קשורה לשינוי משמעותי קליני בהתפתחות המוח לאחר הלידה? מטרת מחקר חדש זה להעריך את הקשר בין חשיפה לחומצה פולית לעובר, התבגרות קליפת המוח, וסיכון פסיכיאטרי בבני נוער. ממצאי המחקר מראים כי בקרב בני נוער מארה"ב בגיל 8 – 18 שנים, עם תוצאות נורמטיביות בהדמיית תהודה מגנטית, בעיכוב דילול הקשור לקליפת המוח, ישנו דפוס המצביע על סיכון מופחת למחלות נפש קשות.
גיל ההתבגרות מקדים באופן ישיר את תקופת הסיכון הגבוהה ביותר להפרעות פסיכיאטריות, שחלקן מאופיינות בהפחתת עובי קליפת המוח בהופעת המחלה. כמו כן, חלק מהפרעות הפסיכיאטריות החמורות ביותר אצל ילדים, כולל אוטיזם וסכיזופרניה מוקדמת קשורות להאצה ניכרת באובדן של חומר אפור במהלך טווח הגילאים הצעיר. הפחתת החומר האפור באזורי מוח רבים קשורה לסימפטומים בספקטרום פסיכוזה. מחקרים של שתי קבוצות עצמאיות נוספות בארה"ב (N =1,078) אישרו אמינות וספציפיות זמנית של עיכוב בדילול קליפת המוח,שהראה קשר להפחתה בסיכון לפסיכוזה. מעבר לקשר הידוע למניעת פגמים בעמוד השדרה, חשיפה מוגברת לחומצה פולית במזון עשויה להגן מפני פסיכוזה באמצעות התפתחות קליפת המוח לאחר הלידה.
כיום 81 מדינות מחייבות חיזוק מוצרי תבואה עם חומצה פולית כדי להפחית את הסיכון של פגמים בצינור העצבי בעובר מתפתח. נתונים אפידמיולוגיים על מחלות נפש חמורות מצביעים על השפעות נרחבות של חשיפה לחומצה פולית לפני הלידה על התפתחות המוח לאחר הלידה, אך קשר זה נותר ללא הוכחה על ידי ראיות ביולוגיות. 
במחקר הנוכחי השתתפו 292 בני נוער בגיל 8 עד 18 שנולדו בין ינואר 1993 לדצמבר 2001 (כולל חיזוק בחומצה פולית 3.5 שנים) עם מחקר עוקב רטרוספקטיבי בבית חולים הכללי של מסצ'וסטס (MGH),עם תוצאות קליניות נורמטיביות של הדמיית תהודה מגנטית, המחולקת לשלוש קבוצות מותאמות לגיל המבוסס על תאריך לידה, וברמת קשר החשיפה לחומצה פולית טרום לידתית (ללא, חלקית או מלאה). הדמיה בתהודה מגנטית בוצעה בין ינואר 2005 למארס 2015. שני מחזורים של מתבוננים עצמאיים, מבוססים על הקהילה (פילדלפיה – ניירו-התפתחותית PNC), ומכונים לאומיים למחקר תהודת הדמיה מגנטית של התפתחות המוח הנורמלי [NIH], שכלל 1,078 בגיל 8 עד 18 שנים שנולדו (PNC, 1992-2003) או לפני (NIH, 1983-1995). ניתוח סטטיסטי נערך מ 2015 עד 2018.
החוקרים בדקו את הקשר בין חשיפה טרום לידתית לחומצה פולית לבין התפתחות קליפת המוח ולאחר מכן בגיל התבגרות. בתוך קבוצה קלינית גדולה (MGH), נראו הגדלות נרחבות בעובי קליפת המוח הקדמית עם חשיפה לחומצה פולית. בני נוער שהיו עם חשיפה חלקית, הראו הגדלה בינונית. דפוס דומה היה בבדיקת קבוצת ה-PNC בעת ובעונה אחת: אלה שנחשפו לחומצה פולית הראו עיכובים בדילול קליפת המוח, שהתרחשו באזורים פרונטליים, טמפורליים ופריטליים דומים לאלה המזוהים בקבוצת ה- MGH. ואלה קשורים לסיכון מופחת לסימפטומים של ספקטרום פסיכוזה. לעומת זאת, קבוצת ה- NIH, שכללה רק בני נוער שלא נחשפו לחומצה פולית, הציגה דילול קליפת המוח מוקדם יותר באותם אזורים. באופן קולקטיבי, נתונים אלה מצביעים על קשר בין חשיפה טרום לידתית לחומצה פולית עם עובי קורטיקלי מוגבר בגיל התבגרות המוקדם, מלווה בהפחתת הסיכון לפסיכוזה.
הערותיי: זה מחקר עדכני אחרון המצביע על קשר בין חשיפה הריונית מוגברת לחומצה פולית לשינויי התפתחות בקליפת המוח, וכתוצאה מכך, ירידה בסיכון לפסיכוזה ואוטיזם בקרב בני נוער. ממצאי מחקר הנוכחי עולים בקנה אחד עם דיווחים אחרונים של תוצאות התנהגותיות טובות לאחר צריכה של חומצה פולית (?).
האמנם? אכן המחקרים רציניים ודי מבוססים, אולם עדיין איני סבור שהקשר מבוסס והוכח. ונשאלות שאלות רבות,כמו האם עיבוי קליפת המוח אכן הוא "מגן" בפני הפרעות בספקטרום אוטיזם ופסיכוזה? האם רמה גבוהה של חומצה פולית בדם בילדים קשורה לפחות הפרעות נפשיות אצלם?מה עם השוואת גנטיקה המשפחתית? ועוד שאלות כהנה.
לדעתי, גורמים הגנטיים המצויים במשפחה הם הגורמים העיקריים להתפתחות הפרעות נפשיות (מצבור גנים כרומוזומים המכווננים להפרעות נפשיות, ושינויים ביולוגיים מבניים במוח "המאפיינים" הפרעות נפשיות), ואילו הגורמים הסביבתיים השפעתם להתפתחות הפרעה נפשית מזערית אם בכלל קיימת, יכולה כן להיות להם השפעה על החמרה או שיפור סימפטומים של הפרעה נפשית, אולם הם אינם גורמים להתפתחותה.
לסיכום, אני לא ממליץ להיסחף אחר המחקרים על השפעת חומצה פולית כגורם משפיע לאי התפתחות ספקטרום האוטיזם בילדים. בעבר וגם עדיין כיום, מחקרים רבים "הראו" כי גורמים סביבתיים כמו מזונות מסויימים, חסר בברזל ועוד, גורמים לאוטיזם- והתברר לא כך.