מנבאים על המשכיות טיפול בתרופות סטימולנטים בילדים עם הפרעת קשב (ADHD)
PREDICTORS OF STIMULANT MEDICATION CONTINUITY IN CHILDREN WITH ADHD
Kelly I. Kamimura-Nishimura, Annual Meeting American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, Chicago October 14-19, 2019
המשכיות טיפול בתרופות להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) היא תת-אופטימלית. למרות שתוארו תחזיות המנבאות על כן המשכיות לטיפול תרופתי להפרעת קשב וריכוז, אולם מחקרים קודמים לא בדקו מודלים המשלבים בו זמנית פקטורים המשפיעים בילדים ומשפחתיים ואצל המטפלים. מטרת מחקר זה הייתה לבחון את ההשפעות של מנבאים סוציו-דמוגרפיים, רםואיים קליניים, ועמדת ההורים להמשכיות טיפול תרופתית בשנה הראשונה בקהילה לאחר אבחון הפרעת ADHD.
במחקר השתתפו 144 ילדים בגיל ממוצע 8 שנים, 71% בנים שאובחנו ADHD והשלימו טיפול עם מתילפנידאט (MPH) ומעקב במשך שנה לאחר אבחונם וחזרו לטיפול בקהילה. נחקרו מנבאים אצל אלה שקיבלו מרשמים ל- ADHD לעומת אלה שלא קיבלו, לאחר האבחון וחזרה לקהילה. המנבאים שנבדקו כללו גזע, גיל, מין, הכנסה, חומרת הסימפטומים של הפרעת קשב וריכוז, ניסיון ב- MPH במהלך שנה ראשונה לאחר חזרה לטיפול בקהילה, מצב בריאות הנפש של הילד ומשפחתו, ואמונות משפחתיות לגבי הפרעת קשב, ותרופות להפרעת קשב והקשר לטיפול קליני שלהם.
תוצאות המחקר הראו שבסך הכל 121 (84%) ילדים היו בכיסוי תרופות (ממוצע 178 יום) בשנה לאחר שחזרו לטיפול בקהילה. מודלים מרובי משתנים זיהו גורם אחד בלבד במשפחה של מעמד נמוך כמנבא לאי מילוי אף מרשם תרופתי להפרעות קשב וריכוז. בקרב אלו שקיבלו מרשם אחד לפחות, הגורמים שקשורים בפחות ימי כיסוי של תרופות כללו: גזע לא לבן, גיל מבוגר, מין נשי, הכנסה נמוכה יותר ,עם הפרעת ADHD מורכבת שנלוות לה מרדנות מתריסה (ODD), ובקרבם נראה פחות שיפור בתסמיני הפרעות קשב במהלך השנה לאחר האבחון ומעבר לטיפול בקהילה, ומטפלים שמאמינים פחות שהפרעת קשב של הילד משפיעה על מהלך חייו, ותחושות חזקות של המטפלים שהתרופות הן מזיקות.
מסקנות: חלק מהילדים על סמך מאפיינים סוציו-דמוגרפיים וקליניים,ואבחון עם הפרעות בבריאות הנפש, והבנות/תפיסות/תחושות של המטפלים – נוטים פחות להמשיך בטיפול תרופתי ל- ADHD . ממצאים אלה עשויים להקל על פיתוח אסטרטגיות יעילות לשיפור המשכיות טיפול תרופתי להפרעות קשב וריכוז.
תגובתי: מסקנות המחקר נכונות, כך אני נוכח בעבודתי הקלינית וכתבתי על כך לא פעם. דווקא המקרים הקשים והמורכבים של ADHD הנלוות לה הפרעות נפשיות, פחות ממשיכים בטיפול משולב, תרופתי ופסיכולוגי, ואזי מצבם מחמיר ועלולים להיגרר לאלימות, עבריינות והתמכרויות וההשלכות החמורות שלהן. אכן, רבים מהם עם מאפיינים סוציו-דמוגרפיים. זה תחום שבאחריות משרד הבריאות והמדינה ועליהם להיכנס לעובי הקורה ולגבש תוכנית פעולה לטיפול בבני נוער אלה.