קשיי למידה עקב רשת קישוריות לקויה, ולא באזורי מוח ספציפיים
Learning difficulties due poor connectivity, not specific brain regions, E. Astle, Uni Cambridge, Transdiagnostic Brain Mapping in Developmental Disorders Current Biology, 27 Feb 2020
קשיי למידה שונים אינם תואמים אזורים ספציפיים במוח, כפי שחשבו בעבר, טוענים החוקרים מאוניברסיטת קיימברידג'. במקום זאת, קישוריות לקויה בין מרכזי הפעילות במוח קשורה הרבה יותר חזק לקשיים לימודיים של ילדים.
בין 14-30% מהילדים והמתבגרים ברחבי העולם סובלים מקשיי למידה חמורים מספיק הדורשים תמיכה נוספת. קשיים אלה קשורים לרוב לבעיות קוגניטיביות ו/או התנהגותיות. בחלק מהמקרים, ילדים המתמודדים עם הלימודים בבית ספר מקבלים אבחנה פורמלית ספציפית של קשיי למידה או לקות למידה, כמו דיסלקציה, דיסקלקוליה או הפרעת שפתית התפתחותית, או הפרעות התפתחותיות כמו הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), דיספרסיה (קשיי תנועה, קושי לבצע תנועות מתואמות) או הפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD).
מדענים התקשו לזהות אזורים ספציפיים במוח שעלולים לעורר קשיים אלה, ומחקרים הראו השפעה של אזורי מוח רבים. ADHD למשל, נקשרה ל- anterior cingulate cortex, caudate nucleus, pallidum, striatum, cerebellum, prefrontal cortex, the premotor cortex and most parts of the parietal lobe
הסבר פוטנציאלי הוא שכל אבחנה שונה כל כך בין כל יחיד לאדם אחר, כך שכל אחד מהם כולל שילובים שונים של אזורי מוח. עם זאת, צוות מדענים ביחידה לקוגניציה ומדעי המוח של MRC, באוניברסיטת קיימברידג', מציע שלמעשה, אין אזורי מוח ספציפיים הגורמים לקשיים אלה.
כדי לבחון את ההשערה שלהם, החוקרים השתמשו במכונות לימוד כדי למפות את ההבדלים במוח בקרב קבוצה של 479 ילדים, מתוכם 337 הופנו עם בעיות קוגניטיביות הקשורות ללמידה ו-142 מדגם קבוצת השוואה. האלגוריתם פירש נתונים שנלקחו מתוך סוללה גדולה של מדדים קוגניטיביים, למידה, והתנהגותיים, כמו גם מסריקות מוח שנלקחו באמצעות הדמיית תהודה מגנטית (MRI).
החוקרים מצאו כי ההבדלים במוח לא ממפות על תוויות כלשהן שהילדים קיבלו – במילים אחרות, לא היו אזורים מוחיים שניבאו שיש להם ASD או ADHD, למשל. באופן מפתיע יותר, הם מצאו כי אזורי המוח השונים אפילו לא חזו קשיים קוגניטיביים ספציפיים – ולמשל, לא היה דפיציט מוחי ספציפי לבעיות שפה או קשיי זיכרון.
במקום זאת, הצוות מצא כי מוחם של הילדים היה מסודר סביב מרכזי פעילות, כמו מערכת תנועה יעילה או רשת חברתית. ילדים עם קשרי מוח מחוברים היטב היו להם קשיים קוגניטיביים מאוד ספציפיים, כמו כישורי הקשבה לקויים, או שלא היו להם קשיים קוגניטיביים בכלל. לעומת זאת, ילדים עם רכזות קשורים בצורה לא טובה – כמו תחנת רכבת עם מעט קשרים – סבלו מבעיות קוגניטיביות נפוצות וקשות.
מדענים טענו במשך עשרות שנים שיש אזורים מוחיים ספציפיים שמנבאים שיש להם הפרעת למידה מסוימים או לקויות למידה, אך מחקר זה הוכיח שזה לא המקרה. לאמיתו של דבר, חשוב הרבה יותר לקחת בחשבון כיצד קשורים אזורי המוח האלה – ובמיוחד אם הם מחוברים דרך מרכזי פעילות. חומרת קשיי הלמידה הייתה קשורה מאוד לקישוריות של הרכזות הללו, לכן המחשבה היא כי הרכזות הללו משחקות תפקיד מפתח בשיתוף מידע בין אזורי המוח.
למרות שזו הפעם הראשונה שהמרכזים וקישוריהם הוכחו כממלאים תפקיד מפתח בקשיי למידה והפרעות התפתחותיות, חשיבותם בהפרעות מוחיות מתבהרת בשנים האחרונות. חוקרי אוניברסיטת קיימברידג' הראו בעבר כי הם ממלאים גם תפקיד חשוב בהפרעות נפשיות אשר מתחילות להופיע במהלך גיל ההתבגרות, כמו סכיזופרניה.
ממצאי המחקר עשויים להסביר מדוע טיפולים תרופתיים לא הוכחו כיעילים להפרעות התפתחותיות. מתילפנידאט (ריטלין)למשל, המשמש לטיפול בהפרעות קשב וריכוז (ADHD), נראה כמפחית היפראקטיביות, אך אינו מתקן קשיים קוגניטיביים או משפר את ההתקדמות הלימודית. תרופות נוטות למקד לסוגים ספציפיים של תאי עצב, אך יש להן השפעה מועטה על ארגון 'מבוסס רכזות' מרכזי פעילות שהופיע לפני שנים רבות.
השלכה המחקר החשובה היא כי התערבויות טיפוליות צריכות להיות פחות נסמכות ותלויות על תוויות האבחון. קבלת אבחנה חשובה למשפחות. האבחנה יכולה לתת הכרה מקצועית בקשיים של הילד ולפתוח הדלת לתמיכה מומחה. אבל מבחינת התערבויות ספציפיות, למשל מהמורים של הילד, הן יכולות להיות הסחת דעת והפרעה. עדיף להסתכל על תחומי הקשיים הקוגניטיביים שלהם וכיצד ניתן לתמוך באלה, למשל באמצעות התערבויות ספציפיות לשיפור מיומנויות הקשבה או כישורי שפה, או על התערבויות שיהיו טובות לכל הכיתה, כמו כיצד לצמצם את הדרישה לזיכרון עבודה במהלך הלמידה.