פגיעות אישיות חברתיות ועלויות כלכליות של הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD)

Social and Economic Costs of ADHD Across the Lifespan, Emma Sciberras, Daryl Efron, Murdoch Children’s Research Inst, Uni Sydney, Royal Children's Hospital, Oct 26, 2020

החוקרים חשפו את גורמי המפתח שיכולים לשפר את התוצאות בילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), הפרעה שעלותה לאוסטרליה 13 מיליארד דולר בשנה בהפסדים חברתיים וכלכליים. המחקר, שהובל על ידי (Murdoch Children's Research Institute (MCRI מדגיש את החשיבות בזיהוי קשיי תפקוד לימודיים, התנהגותיים, וחברתיים בשנים הראשונות ללימודים והעצמת מורים והורים להתערבות מוקדמת. המחקר על ADHD, גילה לראשונה את העלות החברתית והכלכלית האמיתית של ADHD לקהילה האוסטרלית.
העלויות הכספיות והלא-פיננסיות של ADHD באוסטרליה הגיעו לשנה הכספית 2018/2019 ל 12.75 מיליארד דולר או 14,575 דולר לאדם.
עד כה לא היו קיימות עדויות איכותיות על הגורמים המשפיעים על שינויים בתסמיני ADHD לאורך זמן. המחקר בילדים עקב אחר 477 ילדים בגיל שבע מפרויקט הקשב לילדים במשך שלוש שנים, ועקב אחר ביצועיהם במגוון תחומים בהשוואה לילדים ללא ADHD. רק מיעוט מהמשתתפים טופל בתרופות.
המחקר מצא שילדים עם ADHD בעלי זיכרון עבודה ירוד (יכולת מוגבלת להחזיק מידע באופן זמני) בגיל 7 נוטים לביצועים אקדמיים גרועים יותר בגיל 10, בעוד שחומרת ADHD קשורה לתוצאות הרגשיות והתנהגותיות שלהם. ילדים עם ADHD שסבלו מסימפטומים של הפרעה בספקטרום האוטיסטי בגיל 7 שנים היו בתפקוד רגשי וחברתי ירוד יותר בגיל 10.ילדים עם ADHD ממשיכים לחוות בעיות מתמשכות.
זיהוי מוקדם וטיפול עשויים לסייע בשיפור התוצאות. המנבאים לאלו שהגיעו לתוצאות גרועות יותר היו משמעותיים ללא קשר לשאלה אם ילדים עומדים בקריטריונים לאבחון של ADHD, דבר המצביע על כך שקלינאים צריכים לפקח על ילדים עם תסמינים גם כאשר הם נמצאים מתחת לסף האבחון.
תוצאות המחקר מצביעות על כך שיש צורך בגישה קלינית רחבה לניהול ADHD הכוללת לא רק ניהול סימפטומים, אלא גם זיהוי וניהול של מצבים אחרים שלעתים קרובות נלווים ל- ADHD. המחקר הראה כי ילדים עם ADHD שיש להם עיכובים אקדמיים יכולים להיות מזוהים על ידי מורים ללא צורך בהערכה ואבחון פורמלי, מה שעשוי להאיץ את ההתערבות.
עד כה אין מחקרים בינלאומיים אשר מיפו באופן מקיף את העלויות החברתיות והכלכליות של ADHD בכל האזורים המרובים וכללו ילדים ומבוגרים כאחד.נתוני המחקר יעזרו להאיר על ADHD כמצב בריאותי נפשי חמור באוסטרליה, ובתקווה שישפרו את מדיניות הציבור.
במחקר נמצא כי העלויות הכספיות הכוללות הקשורות ל- ADHD באוסטרליה היו כ- 7.45 מיליארד דולר. הסך הכספי כולל הפסדי פרודוקטיביות (בעיקר עקב היעדרות, התמדה בעבודה ותעסוקה מופחתת) של 6 מיליארד דולר; עלויות מערכת הבריאות בסך 321.1 מיליון דולר; עלויות חינוך של 74.1 מיליון דולר; פשע ומערכת המשפט עלותה 215 מיליון דולר; הפסדים קשים מהצורך בהטלת מיסים למימון הוצאות הממשלה על שירותים ותוכניות ועד הפחתת מיסוי מהכנסות שעמד על 790.9 מיליון דולר; העלויות הלא-פיננסיות של איבוד רווחה הקשורים להפחתת איכות חיים ולמקרי מוות בטרם עת הקשורים ל- ADHD הסתכמו ב -5.31 מיליארד דולר.
ההשפעה החברתית-כלכלית והנטל של ADHD צריכים להניע השקעות והחלטות לשיפור זיהוי וטיפול ב- ADHD. נתונים אלה מצביעים על משמעות ניכרת לבריאות הציבור בשל ADHD, ועל הצורך בהרחבת השירותים הקליניים למצבי ADHD, כמו גם על השקעות מחקריות מוגברות.
באוסטרליה 3.2 אחוזים (814,500) מהאנשים, ואחד מכל 20 ילדים סובלים מבעיות קשב והיפראקטיביות (ADHD). יש לטפל במהירות באתגרים המבניים הרבים העומדים בפני שירותי ADHD. מחסום מסוים לטיפול בפני ילדים עם הפרעת קשב הוא הסיכון הגבוה לאי המשכיות הטיפול במעבר משירותי רפואה לילדים ונוער לשרותי מבוגרים. הסיבות המורכבות לכך כוללות תכנון מעבר לקוי, היעדר שירותים זמינים ואנשי מקצוע מאומנים באזור, מעברי חיים אחרים המתרחשים במקביל, במעבר מגיל ההתבגרות לעבר עצמאות מוגברת. יש גם צורך בשיפור גישות הסינון שיכולות לזהות את הנמצאים בסיכון להפרעות קשב והיפראקטיביות בשלב מוקדם של החיים, מה שיעשה דרך ארוכה להפחתת העלויות והנטל הנלוות. עם 81 אחוז מהעלויות הכספיות נגרמות עקב אובדן פרודוקטיביות, נדרשת תמיכה רבה יותר במקום העבודה בכדי לסייע לאנשים עם ADHD.
התרופות עשויות להביא לתועלות פונקציונליות מרובות, וניתן לשקול התאמות במקום העבודה. עם זאת, יש צורך במחקרים נוספים כדי להוכיח את האפקטיביות והחסכוניות בעולם האמיתי.

הערותיי: תחומים רבים קשורים ב- ADHD. התחומים הנדונים במחקר ידועים וברורים לתשומת לב הגורמים בארץ האחראים לתכנון, ארגון, ניהול ופיקוח: משרדי הבריאות, החינוך והכלכלה. גורמים פרטיים שעניינם כלכלי ימשיכו "לפתח כביכול" ולהמציא את הגלגל מחדש, ולפתוח עוד מכונים לבדיקות, לאבחונים ולטיפולים ממוחשבים, ללא אישורים וללא פיקוח שיגרמו ליתר אבחונים וליתר טיפולים מיותרים, וכך העלויות הכלכליות תנסוקנה עוד והפגיעות החברתיות לא תפתרנה.

התאבדות בקרב מתבגרים עם ADHD מלא, ואלה עם הפרעות קשב תת-סינדרומלי

Suicidality and Self-harm in Adolescents with ADHD and Subsyndromal ADHD, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 2021-09-01

פגיעה עצמית והתאבדות (רעיונות וניסיונות) שכיחים בקרב מתבגרים. במחקר מייצג ארצי, כ -8%. 2.4% עד 7.5% מהאוסטרלים בני 12 עד 17 בהתאמה, היו מעורבים בפגיעה עצמית, מחשבה אובדנית או ניסיון התאבדות ב -12 החודשים הקודמים. מתבגרים מאובחנים עם הפרעה נפשית היו בעלי סיכון מוגבר לפגיעה עצמית והתאבדות. ידוע היטב כי למתבגרים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) יש סיכון גבוה לאובדנות. עדויות מצביעות על כך שמתבגרים עם ADHD תת-סינדרומלית (תסמינים בולטים של ADHD אך שאינם עומדים בסף אבחוני מלא) חווים ליקויים דומים לאלה עם ADHD מלא. רק מחקר אחד עד כה חקר את האובדנות בהפרעות קשב והיפראקטיביות תת-סינדרומלית. פרגוסון וחב' דיווחו על עלייה לינארית במספר ניסיונות ההתאבדות בקרב משתתפים ללא ADHD מלא, אלא עם הפרעת קשב תת-סינדרומלית; עם זאת, הם לא בדקו מחשבות אובדניות או פגיעה עצמית.
במחקר הנוכחי השוו את שיעורי פגיעה העצמית; מחשבה אובדנית; וניסיונות התאבדות; בקרב מתבגרים אוסטרליים המאובחנים עם ADHD מלא, ואלה עם הפרעת קשב תת-סינדרומלית, וקבוצת בבקרה שאין להם הפרעות קשב.
תוצאות המחקר לא הראו הבדלים בדיווחים על פגיעה עצמית, או מחשבות אובדניות, או תוכניות, או ניסיונות בין מתבגרים המאובחנים עם ADHD, לאלה עם הפרעת קשב תת-סינדרומלית, או לאלה שכלל ללא הפרעות קשב וריכוז במהלך 12 החודשים הקודמים. עם זאת, בהשוואה למשתתפים ללא ADHD, שיעורי מחשבות אובדניות לאורך החיים עלו באופן דומה הן בקרב מתבגרים עם ADHD והן בקרב מתבגרים עם הפרעת קשב תת -סינדרומלית. לא היו הבדלים מובהקים סטטיסטית באספקטים של פגיעה עצמית או אובדנות בין קבוצת ADHDמלא לבין קבוצת הפרעות קשב תת-סינדרומלית. עם זאת, מתבגרים שעומדים בקריטריונים מלאים ל- ADHD העלו את שיעור הניסיונות להתאבדות לאורך כל החיים בהשוואה לקבוצת בקרה שאינן קשורות כלל ל-ADHD; ובני נוער עם הפרעות קשב תת-סינדרומלית עלו בשיעורי הפגיעה העצמית בהשוואה לקבוצת בקרה שאינן קשורות כלל ל-ADHD.
לממצאי מחקר אלה יש השלכות קליניות חשובות. רופאים העובדים עם מתבגרים צריכים להיות מודעים לסיכון האובדני המוגבר של מתבגרים הסובלים מתסמיני הפרעות קשב והיפראקטיביות גם כאשר הם אינם עומדים בקריטריונים לאבחון מלא של ADHD, אולם יש להם תסמינים של הפרעות קשב והיפראקטיביות. נתונים אלה מספקים עדות נוספת לחשיבות ההתייחסות ל- ADHD כהדגמה ממדית. יתר על כן, מתבגרים עם מצגות תת -סינדרומלית הם פחות קשורים לשירותים קליניים, ומדגישים את הצורך בהגברת המודעות הקהילתית וקידום השירותים בבתי הספר ובמסגרות הקהילה כדי לשפר את התמיכה במתבגרים המראים סימפטומים תת -סינדרומלים, ובמידת הצורך, יש לערבם ולשלבם בשירותים קליניים. נקודת חוזק מרכזית של נתונים אלה שהם מייצגים תמונה ארצית; עם זאת, בהיותו מדגם מבוסס קהילתי, מספר המשתתפים שניסו להתאבד ב-12 החודשים הקודמים היה קטן והקטין את הסיכוי לזהות הבדלים קבוצתיים ברמת ניתוח זו.

הערותיי: מחקר הנוכחי ידע להבדיל בין הפרעת קשב מלאה לבין הפרעת קשב תת-סנידרומית, אם כי שניהם חווים מחשבות וניסיוני אובדנות. למרות זאת, המחקר מחזק את עמדתי הנחושה לאור ניסיוני הקליני העשיר, שביטאתי מעל לעשור שנים שצריך לדרג את הפרעת קשב והיפראקטיביות בדרגות חומרה שונות. מכיוון שהפרעה זו היא מגוונת, מורכבת והטרוגנית המוצגת ופוגעת בתפקוד באופנים שונים. ואכן, הפרעת קשב קלה המתאפיינת בפגיעה חברתית ובלימודים, אינה דומה כלל וכלל להפרעת קשב חמורה עם בעיית התנהגות והפרעות נפשיות נלוות. לפיכך המחקרים הרטרוספקטיביים הנסמכים על אבחנת ADHD ללא סיווגה לדרגות חומרה, לא פעם תוצאותיהם אינן משקפות את המציאות לאמיתה. הערתי על כך פעמים רבות באתרי.

רצ"ב טבלה שלי לסיווג הפרעת קשב והיפראקטיביות – Antebis ADHD Classification

במהלך הבגרות, דפוסים משתנים של רמיסיה מהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD)

Variable Patterns of Remission from ADHD in the Multimodal Treatment Study of ADHD Most childhood ADHD cases do not fully remit by adulthood

Margaret H. Sibley Prof of Psychiatry and Behavioral Sciences University Washington and Seattle Children's Hospital ,13 Aug 2021

כיום ההערכה היא כי הפרעת קשב והיפראקטיביות בילדות (ADHD) נשארת עד גיל הבגרות בכ-50% מהמקרים; עם זאת, מסקנה זו מבוססת בדרך כלל על נקודות קצה בודדות, שאינן מתחשבות בדפוסי אורך של ביטויי ADHD. במחקר הנוכחי בטיפול רב-מודאלי בהפרעות קשב והיפראקטיביות החוקרים בדקו עד כמה ילדים עם ADHD חווים התאוששות ודפוסים משתנים של הפוגה (רמיסיה) בהגיעם לבגרות.
במחקר טיפול רב -מודאלי (MTA) על הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) נכללו 558 ילדים עם ADHD עברו שמונה הערכות במעקב שנמשך משנתיים (גיל ממוצע, 10.44 שנים) ל-16 שנים (גיל ממוצע, 25.12 שנים) לאחר תחילת המחקר. המחברים זיהו משתתפים עם ADHD ברמיסיה מוחלטת, רמיסיה חלקית, וסימפטומים של ADHD מתמשכים, בכל נקודת זמן על בסיס המידע שהתקבל מהורים, מורים ודיווחים עצמיים על תסמיני ADHD, על פגיעה תפקודית, קבלת טיפול, שימוש בחומרים ממכרים, והפרעות נפשיות. זוהו דפוסי אורך של רמיסיה והתמדה שהתחשבו בהקשר ובתזמון.
תוצאות: כ-30% מהילדים עם ADHD חוו הפוגה מלאה בשלב כלשהו במהלך תקופת המעקב; עם זאת, רובם (60%) חוו הישנות של ADHD לאחר תקופת ההפוגה הראשונית; רק 9.1% מהמדגם הראו התאוששות (הפוגה מתמשכת) בנקודת הסיום של המחקר; ורק 10.8% הראו התמדה ADHD יציבה לאורך תקופת המחקר. לרוב המשתתפים (63.8%) עם ADHD היו תקופות משתנות של הפוגה וחזרה (remission and recurrence) לאורך זמן.
מסקנות: ממצאי מחקר MTA מאתגרים את הדעה הרווחת כיום כי כ-50% מהילדים עם ADHD נגמלים מההפרעה בבגרותם. רוב המקרים הראו סימפטומים משתנים של ADHD בין גיל הילדות לבגרות צעירה. למרות שניתן לצפות לתקופות הפוגה לסירוגין ברוב המקרים, 90% מהילדים עם ADHD ב- MTA המשיכו לחוות סימפטומים שנותרו עד הבגרות הצעירה.
עשרות שנים של מחקר מאפיינות ADHD כהפרעה נוירוביולוגית המתגלה בדרך כלל בילדות ונמשכת עד לבגרות בכ-50% מהמקרים. עבודה מדעית ניכרת בדקה את ההתמדה ל- ADHD , עד כמה ילדים עם ADHD ממשיכים לעמוד בקריטריונים של DSM להפרעה בגיל ההתבגרות והבגרות. עם זאת, פחות מחקרים חקרו את המצבים של: רמיסיה (הפוגה) בהיעלמות הסימפטומים או החלשתם, הישנות הסימפטומים, והחלמה (רמיסיה מתמשכת לאורך זמן). רוב מחקרי אורך של ADHD מגדירים פשוט רמיסיה כ "אי עמידה בקריטריונים של DSM ", עם מעט ניסיונות לזהות או להגדיר תת-סוגים ודפוסי רמיסיה שונים. הבנת מסלולים שכיחים של רמיסיה, הישנות, והחלמה של ADHD היא קריטית למידע למטופל, למשפחתו, ולמטפלים לשם קבלת החלטות על הטיפול.
במחקרי העבר המפורטים ביותר לאפיין את מסלול ADHD, בידרמן וחב' הוכיחו כי 65% -67% צעירים (גיל ממוצע, 22 שנים) עם ADHD בילדות כבר לא עמדו בקריטריונים מלאים של DSM. מצד שני, הרוב המכריע (77%-78%) סבלו מתסמינים בולטים של ADHD, ופגיעה תפקודית או המשיכו בטיפול ב-ADHD. לפיכך, רוב המשתתפים שסווגו עם ADHD על בסיס הנחיות DSM מסורתיות עדיין חוו סימפטומים של ADHD או חוו רמיסיה רק כאשר קיבלו טיפול ב- ADHD (למשל תרופות ממריצות). בידרמן וחב' זיהו תת-קבוצה של ילדים ש- ADHD שלהם הייתה עם רמיסיה מוחלטת בבגרותם הצעירה (22%-23%), מה שמעיד על התאוששות מ- ADHD. עם זאת, המהלך האורכי וההגדרה האופטימלית של רמיסיה מלאה נשארו בלתי מובנים.
רוב מחקר האורך על הפוגה והתמדה של ADHD מדווח רק על תמונת מצב חד פעמי של תפקוד, למרות ש- ADHD נחשבת להפרעה לאורך החיים. אין כמעט מידע מדעי על המידה שבה אנשים נמצאים ברמיסיה לטווח ארוך (כלומר, מתאוששים מסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז ומליקויי התפקוד), ואין מידע על הישנות ADHD לאחר רמיסיה (כשהפוגה הייתה זמנית), או מצב משתנה בין רמיסיה מלאה, רמיסיה חלקית, או התמדה של ADHD, כלומר, האם ADHD עשויה להיות הפרעה שדועכת ומתפוגגת. אם הרמיסיה בדרך כלל זמנית, הנחיות השימושיות צריכות להדגיש את הצורך בהמשך סינון ADHD או ניטור לאחר רמיסיה ובתגובה מהירה להתעוררות מחודשת של סימפטומים. אם ADHD נוטה לדעוך ולהתפוגג, יש לזהות גורמים המווסתים את הביטוי הפנוטיפי ולהדגיש את התאמת האדם והסביבה כמסגרת מכריעה.
חשוב שאנשים שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) יבינו שזה נורמלי שיהיו פעמים בחיים שבהם דברים אולי בלתי ניתנים לניהול, ופעמים אחרות שמרגישים שהדברים יותר תחת שליטה.
למרות שניתן לצפות לתקופות הפוגה לסירוגין ברוב המקרים, 90% מהילדים הסובלים מ- ADHD במחקר הטיפול הרב-מודאלי על ADHD המשיכו לחוות סימפטומים שארית עד לבגרות צעירה.
על פי החוקרים, ADHD מאופיין בשני מקבצי סימפטומים עיקריים. תסמינים של חסרי הקשב נראים כמו חוסר ארגון, שכחה, ובעיות בעמידה במשימה, ומאידך יש גם את הסימפטומים ההיפראקטיביים והאימפולסיביים. אצל ילדים, הסימפטומים האלה נראים כמו שיש להם הרבה אנרגיה, מתרוצצים ומטפסים על קירות. אצל מבוגרים זה מתבטא יותר באימפולסיביות מילולית, בקושי בקבלת החלטות, ובאי חשיבה לפני הפעולה. ההפרעה משפיעה על אנשים באופן שונה ונראית שונה בהתאם לשלב החיים של האדם.

למרות שאנשים רבים עשויים לחוות סימפטומים הדומים ל-ADHD, ההערכה היא שההפרעה משפיעה בערך על 5% עד 10% מהאוכלוסייה. תרופות וטיפול פסיכולוגי הן שני הטיפולים העיקריים ב- ADHD. אבל, אנשים יכולים להמשיך גם את כישורי ההתמודדות הבריאים שלהם. חוקרים מצאו כי לרוב האנשים שכבר אינם עומדים בקריטריונים ל-ADHD בבגרותם יש עדיין עקבות של ADHD, אך הם מסתדרים היטב בעצמם.
הזמן לפנות לעזרה מקצועית רפואית הוא כאשר הסימפטומים גורמים לבעיה בחיי היום יומיים. זה כולל אי ביצוע הטוב ביותר, בעיות עם אנשים אחרים, מתקשים להסתדר, קושי לשמור על מערכות יחסים טובות וארוכות טווח עם יקיריהם וחברים, וחוסר יכולת להשלים משימות יומיומיות בסיסיות-בין אם זה הורות, שמירה על מעקב, ניהול כספים, או שמירה על משק בית מאורגן.

תגובתי: בהיבט כללי, מסקנות מחקר זה משקפות היטב את המציאות הקלינית כפי שאני נוכח בה בקליניקה ומפרסם אותה רבות באתרי. אולם אוסיף נקודת מבט ספציפית שלי, שהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בדרגת חומרה קשה בילדות, עם בעיות התנהגותיות והפרעות נלוות, צפויה ברוב המקרים להימשך לבגרות ולהסב יותר לבעיות נפשיות כמו חרדה ודיכאון בגיל המבוגר. מאידך, כאשר ADHD בילדות בדרגת סיווג קלה שעיקר פגיעתה בלימודים, עתידה בד"כ להתפוגג בגיל מבוגר, אלא אם כן יש גנטיקה משפחתית של הפרעות נפשיות ואז הסימפטומים של ADHD ייטמעו ו/או יופיעו כחלק מההפרעה הנפשית.

קשר בין הפרעות בריאות הנפש והתמותה בקרב חולים עם COVID-19 בשבע מדינות

Association Between Mental Health Disorders and Mortality Among Patients With COVID-19 in 7 Countries, A Systematic Review and Meta-analysis, Guillaume Fond, JAMA Psychiatry, July 27, 2021

נשאלת השאלה האם יש קשר משמעותי בין הפרעות בבריאות הנפש לבין תמותה הקשורה ל- COVID19 ? והאם חולים עם הפרעות בריאות הנפש היו בסיכון מוגבר לתמותה מ- COVID19 בהשוואה לחולים ללא הפרעות נפשיות. ממצאי סקירה שיטתית זו ומטא-אנליזה של 16 מחקרים תצפיתיים ב-7 מדינות עם 086 19 חולים בהפרעות בבריאות הנפש, הראה כי הפרעות נפשיות היו קשורות לתמותה מוגברת של COVID-19 על פי יחסי סיכויים גולמיים ומתואמים. לחולים הסובלים מהפרעות נפשיות קשות היו יחסי הסיכויים הגבוהים ביותר.
המשמעות של ממצאים אלה עולה כי יש למקד את המטופלים עם COVID-19 וסובלים מהפרעות בריאות הנפש כאוכלוסייה בסיכון גבוה לצורות קשות של COVID-19, הדורשות אסטרטגיות מניעה וניהול מחלות מוגברת ומשופרת.
חשיבות עדויות הטרוגניות קיימות לקשר בין COVID-19 לבין התוצאות הקליניות של חולים עם הפרעות בבריאות הנפש. לא ידוע אם חולים עם COVID-19 והפרעות בריאות הנפש נמצאים בסיכון מוגבר לתמותה ולכן יש למקד אותם כאוכלוסייה בסיכון גבוה לצורות החמורות של COVID-19.
מסקנות המחקר: בסקירה ובמטא-אנליזה שיטתיים אלה של 16 מחקרי תצפית שכללו 19086 חולים עם הפרעות נפשיות ב-7 מדינות, הפרעות נפשיות היו קשורות לתמותה מוגברת הקשורה ל- COVID-19. לאחר התאמה לגורמי הסיכון הקליניים העיקריים ל- COVID-19 . לפיכך, מטופלים הסובלים מהפרעות נפשיות היו צריכים להיות ממוקדים כאוכלוסייה בסיכון גבוה לצורות קשות של COVID-19, הדורשות אסטרטגיות מניעה וניהול מחלות משופרות. מחקרים עתידיים צריכים להעריך בצורה מדויקת יותר את הסיכון לחולים עם כל הפרעה נפשית. עם זאת, נראה כי הסיכון הגבוה ביותר נמצא במחקרים הכוללים חולים עם סכיזופרניה ו/או הפרעות דו קוטביות.

הערותיי: מחקר חשוב, המוכיח את המובן מאליו שיש להתייחס לאנשים עם הפרעות נפשיות, הנדבקים בקורונה-19, כמו למחלות רקע קשות אשר מחמירות את המצב הרפואי של אנשים אלה, ולטפל בהם בהתאם. גם ללא הדבקה מקורונה-19 אנשים עם הפרעות נפשיות כמוהן כמו מחלות רקע קשות, מצבם הרפואי הנפשי מחמיר עוד יותר בשל המצב הקשה בו כולם נמצאים. מצב שהוא כשלעצמו גם אצל אנשים ללא הפרעות נפשיות, עלול לגרום לדיכאונות חרדות ועוד. דווקא בתקופה זו חולים עם הפרעות נפשיות צריכים לרכז תשומת לב מיוחדת להמשך המעקב והקפדה יתרה על הטיפול הרפואי המשולב, תרופתי ופסיכולוגי. לשם כך על המדינה להקצות משאבים ייחודיים מוגברים לטיפול בהם. אל לה למדינה לחסוך על חשבון אוכלוסייה זו.

תמצית התמונה על האתיקה בחיזוי הפרעת ספקטרום האוטיזם (ASD) בגיל הרך

Abstract Image the Ethics of Predicting Autism Spectrum Disorder in Infancy. Katherine E. MacDuffie, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, Vol. 60, November 05, 2020

בסקירה זו, המחברים בוחנים ראיות מתכנסות המצביעות על כך ששינויים מוחיים קודמים לשינויים בהתנהגות אצל ילדים עם הפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD). עבודה זו הובילה לגילוי של סמנים ביולוגיים פוטנציאליים של סיכון פרה-סימפטומטי או סמנים המבשרים מחלה, אשר עשויים לשמש לזיהוי מדויק של ילדים בסיכון גבוה במיוחד במהלך השנה הראשונה לחיים. ממצאים כאלה מעלים את האפשרות להתערבות לפני גיבוש מאפייניי הליבה האוטיסטיות ובמהלך תקופה של פלסטיות עצבית ניכרת. בעוד שדרכי מחקר אלו מצביעות על פוטנציאל חזק ליישום קליני בסופו של דבר, המחברים מציינים כי הם מעלים גם שאלות חדשות בנוגע לתוכן, למינון ולתזמון ההתערבות, כמו גם לשיקולים אתיים, משפטיים וחברתיים הנוגעים לזיהוי וטיפול פרה-סימפטומטיים.

הערתי לסיכום, בסקירה זו מתוארת בתמצית בעיות האתיקה בחיזוי הפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD) בגיל הרך. זאת, לתשומת לב כל המטפלים, כי ישנן שאלות מטרידות שמתעוררות בנוגע לתוכן, מינון ותזמון התערבויות, כמו גם שיקולים אתיים, משפטיים וחברתיים, הנוגעים לזיהוי, אבחון וטיפול מוקדם בהפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD) בגיל הרך. לפיכך נדרשת זהירות מרבית.

סיווג ADHD לשתי קטגוריות: אחת לחוסר קשב, ושניה לרגשית נפשית, זו גישה רלוונטית יותר לאבחון קליני בקרב מבוגרים

Attentional, emotional ADHD classifications provide ‘more clinically relevant’ diagnosis approach among adults, Frederick W. Reimherr, professor dep of psychiatry University of Utah School of Medicine, 2020 Journal of Clinical Psychiatry

הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) אצל מבוגרים מוצגות כקטגוריה של קשב וקטגוריה רגשית, זאת על פי תוצאות אנליזה שפורסמה בכתב העת Journal of Clinical Psychiatry. החוקרים טענו כי מערכת זו מספקת גישה רלוונטית יותר מבחינה קלינית לאבחון הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) בקרב מבוגרים מאשר מערכת DSM.
הסימפטומים הרגשיים אצל חולים עם ADHD גורמים לעתים קרובות לבלבול עם הפרעות דיכאון, חרדה והפרעה דו-קוטבית. כתוצאה מכך, מקרים רבים של ADHD אצל מבוגרים אינם מאובחנים במדויק. היעדר הקריטריונים לאבחון זה משקף את הרגשנות התורמת לבעיה זו. בהתחשב בדיווחים הרבים של מבוגרים עם ADHD שחוו דיכאון קומורבידי, חרדה או הפרעה דו קוטבית, מערכת זו תעזור להוביל לטיפול מתאים יותר בחולים עם ובלי הפרעות נלוות (קומורבידיות).
מחקר קודם תומך במשמעות הסימפטומים הרגשיים בקרב מבוגרים עם הפרעות קשב; עם זאת, תסמינים אלה אינם באים לידי ביטוי בקריטריונים של DSM-5 או ICD-10. במחקר שנערך בשנת 2015 השתמשו Reimherr ועמיתיו בסולם הפרעות הקשב של Wender-Reimherr למבוגרים (WRAADDS) כדי להעריך תסמינים רגשיים, כמו גם חוסר תשומת לב, היפראקטיביות ואימפולסיביות. על פי הסקאלה, החוקרים סווגו את הפרעות קשב במבוגרים, כ-ADHD המופיעה כחוסר קשב ו-ADHD המופיעה כדיס-רגולציה רגשית (emotional dysregulation).
במחקר הנוכחי, החוקרים סיננו את התצפיות הקודמות הללו באמצעות מדגם גדול ומגוון יותר של 1,490 משתתפים שהוערכו באמצעות ה- WRAADDS, מדד ADHD אלטרנטיבי והמדד הקליני הגלובלי סקלת-חומרת מחלה (CGI-S) בשמונה מחקרים קליניים כפולי סמיות עם ADHD. הם ערכו אנליזות של הנתונים והשוו בין הופעות ADHD, כולל התגובה לטיפול. הם הגדירו ADHD המופיעה כחוסר קשב ADHD) inattentive) כבעלי רמות גבוהות של בעיות בקשיי קשב וחוסר ארגון, כמו כן, גם רמות נמוכות יותר של תסמינים רגשיים – מצגת הדומה לקטגוריית ה- DSM המקבילה אך מבוססת על קריטריונים אבחוניים המתאימים יותר למבוגרים. יתר על כן, הם הגדירו את ADHD עם הפרעת רגולציה רגשית (ADHD emotional dysregulation ) כבעלי רמות גבוהות של הפרעה רגשית בשילוב עם תסמינים של חוסר קשב, כאשר הסימפטומים הרגשיים הללו מאופיינים ומוגדרים על ידי בעיות שליטה על המזג, אי יציבות רגשית ותגובת יתר רגשית.
התוצאות הראו כי גורם המבנה המקורי לא התאים לנתונים החדשים; עם זאת, פתרון הדו-גורמי האלטרנטיבי של החוקרים התאים גם למקור ולדגימות הנושא. החוקרים דיווחו על ADHD inattentive presentation בקרב 774 משתתפים ועל ADHD emotional dysregulation presentation בקרב 620 משתתפים. בכל שמונת המחקרים, שיעור מצגת דיס-רגולציה רגשית של ADHD נע בין 25% ל 73%.
נתוני המחקר מדגימים כי בקרב חולים עם ADHD, התסמינים הכוללים הפרעה רגשית מראים תגובה משמעותית הן למתילפנידאט והן לאטומוקסטין (atomoxetine), ללא צורך להיזקק להתערבויות פרמקולוגיות נוספות. השיפור בתסמיני הפרעות רגשיות אלה בתרופות המוכחות כיעילות לטיפול ב- ADHD תומכות גם בשילוב של תסמינים אלה בקריטריונים האבחוניים. כמו כן, החוקרים ציינו כי לא ניתן להעריך יתר על המידה את שילובם של תסמיני הפרעה רגשית (דיס-רגולציה) באבחון של ADHD. הוכח שניתן לשלב אותם בהערכה קלינית באופן לא מורכב ולא מכביד. העובדה שתוצאות קודמות של החוקרים שוכפלו במלואן במדגם גדול והטרוגני יותר זה, נותנת ביטחון שניתן ליישם אותה על כל הספקטרום של ADHD במבוגרים.

הערתי: מחקר זה מאשש שוב את הדברים המוכרים והידועים שנפגשים בהם בקליניקה, וראויים שוב לתזכור ולתשומת הלב. כלומר, הפרעת קשב והיפראקטיביות אצל מבוגרים מאופיינת בשתי קטגוריות: קטגוריה אחת שהיא המיעוט בבעיית קשב, ומרביתם בקטגוריה רגשית עם הפרעות דיכאון, חרדה והפרעה דו-קוטבית.

מחקר חדש ניהול הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) ע"י אימון המוח בטכניקת 'נוירו פידבק'

Managing attention deficit disorder by training the brain
Electrophysiological correlates of improved executive function following EEG neurofeedback in adult attention deficit hyperactivity disorder, Marie-Pierre Deiber, Tomas Ros. University of Geneva (UNIGE) and University Hospitals of Geneva (HUG), Switzerland, Clinical Neurophysiology, June 29, 2021

במחקר חדש משוויץ, מדענים בחנו טכניקת 'נוירו פידבק', המאפשרת לחולי ADHD לאמן את הקשב ותשומת הלב, על סמך משוב מיידי מרמת הפעילות המוחית שלהם. צוות מדעני המוח מצא כי לא זו בלבד שלאימון הייתה השפעה חיובית על יכולות הריכוז של המטופלים, אלא גם כי שיפור הקשב קשור קשר הדוק לתגובה משופרת מהמוח – גל P3 – המשקף אינטגרציה של מידע במוח.
הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) פוגעת בכ- 7% מהילדים, עם סיכוי של שניים מתוך שלושה להתמיד בבגרותם. הפרעה נוירו-התפתחותית זו מאופיינת בקשיי ריכוז, הסחת דעת מוגברת, אימפולסיביות והיפראקטיביות. כיום מטפלים בהפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) בתרופות פרמצוטיות העלולות להיות עם תופעות לוואי לא רצויות. זו הסיבה שמדענים מאוניברסיטת ז'נבה (UNIGE) ומבתי החולים האוניברסיטאיים של ז'נבה (HUG), שוויץ, בחנו טכניקה חדשה בשם "נוירו פידבק". הממצאים הם בעלי גישה פתוחה ופורסמו בכתב העת Clinical Neurophysiology.
במחקר נמצא כי טכניקת "נוירו פידבק" מאפשרת לחולי ADHD לאמן את הקשב ותשומת הלב, בהתבסס על משוב מיידי מרמת הפעילות המוחית שלהם. צוות מדעני המוח מצא שלאימון הייתה השפעה חיובית על יכולות הריכוז של המטופלים, וגם הביא לשיפור הקשב, שקשור בקשר הדוק לתגובה מוגברת מהמוח – גל P3 – הידוע כמשקף אינטגרציה של מידע במוח, עם אמפליטודה P3 גבוהה יותר שמעידה על תשומת לב רבה יותר כלפי מטרות שזוהו.
הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) מתפתחת בילדות ומובילה לקשיים רבים בקשב, תשומת לב, ריכוז, ואימפולסיביות. ההפרעה היא גנטית עם קשר לגורמים סביבתיים, אשר מאופיינת במחסור בדופמין, נוירוטרנסמיטר המעורב בתפקודים ביצועיים. הפרעות אלה נמשכות לרוב לבגרות ומובילות לבעיות בתפקוד מערכת יחסים וחברתי-מקצועי, מה שגורם לאנשים הסובלים מהפרעה זו לפנות לאלכוהול או לסמים"- מארי פייר דייבר, חוקרת במחלקה פסיכיאטריה בפקולטה לרפואה UNIGE.
כיום מטפלים בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בתרופות המגבירות את ריכוז הדופמין, מה שמשפר את הקשב, ותשומת הלב של המטופל. מכיוון שההפרעה מלווה לעיתים קרובות בדיכאון, חרדה(depression, anxiety) או אפילו הפרעות דו קוטביות ((bipolar disorders, הטיפול משולב בדרך כלל עם פסיכותרפיה. “עם זאת, טיפולים תרופתיים יכולים להיות מלווים בתופעות לוואי משמעותיות, כמו עצבנות, הפרעות שינה, אך גם סיכון מוגבר לפתח הפרעות פסיכיאטריות אחרות או מחלות לב וכלי דם", מסביר רולנד האסלר, חוקר למומחיות פסיכיאטרית. "זו הסיבה שרצינו לחקור טיפול לא תרופתי לחלוטין ולא פולשני על בסיס העיקרון של 'נוירו פידבק'."
נוירו פידבק הוא סוג של התערבות נוירו-קוגניטיבית המבוססת על אימון של אותות מוח "בזמן אמת". באמצעות אלקטרו-אנצפלוגרם (EEG) עם 64 חיישנים, המדענים לוכדים את הפעילות החשמלית של נוירונים בקליפת המוח וממקדים את הניתוח שלהם בקצב האלפא הספונטני (עם תדירות סביב 10 הרץ), ומצמיד את תנודות האמפליטודה שלו למשחק וידאו שהחולים יכולים לשלוט בו בכוח תשומת הלב שלהם. "מטרת הנוירו פידבק היא לגרום למטופלים להיות מודעים לרגעים שהם כבר לא קשובים. עם התרגול, רשתות המוח אז לומדות להפחית את חסימת הקשב באמצעות נוירופלסטיות (היכולת של המוח ליצור ולארגן מחדש קשרים סינפטיים, בעיקר כתגובה ללמידה או ניסיון), מסביר תומאס רוס. לשם כך מחובר ה- EEG של המטופל למחשב המציג את תמונת מעבורת החלל. כאשר המטופל נמצא במצב מוחי קשוב (קצב אלפא נמוך), הדבר גורם למעבורת החלל להתקדם. אך ברגע שהמטופל מוסח או מאבד תשומת לב (קצב אלפא גבוה), זה עוצר את תנועת מעבורת החלל באופן מיידי. מול עצירת מעבורת החלל, המטופל מבין שהוא כבר לא שם לב וממקד מחדש כדי להפעיל מחדש את המעבורת.
להכשיר את המוח להתמקד ללא תרופות? כדי למדוד את ההשפעות של אימון נוירו פידבק, צוות ז'נבה ערך מבחן קשב ל-25 מבוגרים עם ADHD ול-22 קבוצת בקרה ללא ADHD. התוצאות הראו כי, בתחילת המחקר, חולי ADHD עשו יותר טעויות והיו להם זמן תגובה משתנה יותר מהמשתתפים בבקרה, בהתאם לסימנים של תשומת לב לקויה. לאחר 30 דקות של אימון נוירו פידבק, המשתתפים עברו שוב את מבחן הקשב. הממצא הראשון היה שזיהוי הגירוי ושונות התגובה שופרו, דבר המצביע על שיפור קשב. אבל מה שעניין את החוקרים יותר מכל היתה ההשפעה של אימון הנוירו פידבק על רכיב P3, אשר הוכח בעבר כמופחת ב- ADHD, וקשור ישירות לעיבוד הנוירו-קוגניטיבי של הגירוי. ככל שאמפליטודת ה- P3 גבוהה יותר, עיבוד הגירוי יעיל יותר והתגובה למשימת הקשב מדויקת יותר. אמפליטודת ה- P3 גדלה באופן משמעותי לאחר אימון נוירו פידבק, והייתה קשורה ישירות להפחתה במספר השגיאות שביצעו המטופלים.
מחקר זה מראה: ראשית, כי מפגש נוירו פידבק בודד בן 30 דקות יכול לגרום לפלסטיות (היכולת של המוח ליצור ולארגן מחדש קשרים סינפטיים, בעיקר כתגובה ללמידה או ניסיון) לטווח קצר במוח ומעודד שיפור קשב בחולי ADHD. שנית, הוא תומך בקיומו של סמן אלקטרו-פיזיולוגי לעיבוד קשב ב ADHD. לפיכך, ה- P3 יכול להיות סמן מוחי שיאפשר להבין טוב יותר את המנגנונים הנוירו-קוגניטיביים של ADHD. לבסוף, מאחר שההשפעות ניכרות בטווח הקצר, המדענים מתכננים לבצע טיפול נוירו פידבק המבוסס על מספר אימונים, במטרה לבחון אם הפלסטיות של המוח מתחזקת לאורך זמן. המטרה הסופית היא לאפשר למטופלים ללמוד להתרכז ללא תרופות ולהיות מסוגלים לאמן את מוחם בנוחות ביתם.

הערותיי: התעכבתי על מחקר חדש זה, כי ראוי שיפתחו טכניקות חדשות לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) ללא תרופות, וזה מה שמנסים החוקרים לעשות במחקר זה. אם כי טכניקת נוירו פידבק מוכרת וידועה כבר כעשרים שנה והשתמשו בה אבל לא גרמה לפריצת דרך בטיפול ב- ADHD. אני אראה זאת כהפתעה גדולה וטובה אם טכניקות טיפול כאלה תפותחנה ותהפכנה לישימות לכלל בעתיד הקרוב הצפוי. בינתיים יש את התרופות לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) ביחוד הסטימולנטים העושות את העבודה היטב, ובשימוש מושכל בהן, לא נצפות תופעות לוואי קשות, ובמידה וקורות כאלה ניתן בתבונה להתגבר עליהן ללא השארת חותמן על המטופל.

תת פעילות של בלוטת התריס אצל אימהות בהריון קשורה להפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) אצל ילדיהן

Hypothyroidism in pregnant mothers linked to ADHD in their children, Morgan Peltier
.Long Island School of Medicine, October 21, 2020

Maternal Hypothyroidism Increases the Risk of Attention-Deficit Hyperactivity Disorder in the Offspring. American Journal of Perinatology

רמות נמוכות של כימיקלים מרכזיים המווסתים את הגוף אצל אימהות בשלושת החודשים הראשונים להריון עלולים להפריע להתפתחות המוח של התינוק, כך עולה ממחקר אמריקאי גדול. כימיקלים אלה או הורמונים, מיוצרים בבלוטת התריס הממוקמת בצוואר וידועים כמשפיעים על התפתחות העובר. החוקרים חשדו כי שיבושים בייצורם, או תת פעילות בלוטת התריס, עשויים לתרום להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), שהיא הפרעה נוירו-התפתחותית השכיחה ביותר בקרב ילדי ארה"ב.
חוקרים בית הספר לרפואה של ניו יורק בלונג איילנד, נוכחו במחקר חדש שילדים שאימהותיהם אובחנו כסובלות מתת-פעילות של בלוטת התריס זמן קצר לפני או במהלך שלבי ההיריון המוקדמים, היו בסיכון גבוה יותר ב- 24% ללקות ב- ADHD בהשוואה לילדים שאימהותיהם לא אובחנו בזה. המחקר מראה גם כי בנים שנולדו לנשים עם תת-פעילות בלוטת התריס היו חשופים פי ארבע יותר ל-ADHD בהשוואה לבנות שאימהותיהן סבלו מתת פעילות בלוטת התריס. ילדים היספנים שנולדו לאימהות תת-בלוטת התריס היו בסיכון הגבוה ביותר מכל קבוצת אתניות שנחקרו.
ממצאי המחקר מבהירים כי לבריאות בלוטת התריס ככל הנראה יש תפקיד הרבה יותר גדול בהתפתחות המוח העוברית ובהפרעות התנהגות כמו ADHD ממה שחשבו בעבר, טוען המחבר הראשי במחקר, מורגן פלטייר, פרופסור במחלקת מיילדות קליניות, גינקולוגיה ורפואת הרבייה בבי"ח NYU.
בין ממצאי המחקר היו שברגע שהריון הגיע לשליש השני, תת פעילות בלוטת התריס אצל אישה השפיעה מעט על ילדיה. הסבר אפשרי, הוא שבשלב זה העובר החל לייצר הורמוני בלוטת התריס שלו ולכן הוא פחות פגיע לחסר אצל אימא שלו.
מחקר זה פורסם לראשונה ב-21 באוקטובר בכתב העת American Journal of Perinatology, שעקב אחר 329,157 ילדים מלידה ועד גיל 17 שנה, כולם נולדו בבתי חולים קייזר פרמננטה בדרום קליפורניה. זהו המאמץ הראשון בקנה מידה גדול בארה"ב לבחון קשר פוטנציאלי בין תת-פעילות בלוטת התריס של האם להפרעת ADHD בילדיה. המחברים מציינים גם כי בניגוד למחקרים קודמים באירופה, המחקר האמריקני החדש כלל אנשים עם רקע אתני מגוון וצפה בילדים במשך כמעט שני עשורים. תקופת המחקר הארוכה הזו, אפשרה לחוקרים לתפוס טוב יותר מקרים של ADHD אצל ילדים ככל שהם גדלים ומתקדמים במסגרת לימודיהם בבית הספר.
כחלק מהמחקר החדש, הצוות ניתח רשומות רפואיות של ילדים ואסף מידע מרכזי על אימהותיהם, כולל גילן במהלך ההיריון, המוצא האתני, והכנסות משק הבית. כל הילדים הוערכו לאבחנת ADHD על פי אותם קריטריונים, שלדברי המחברים סייעו במניעת סתירות באופן שבו זוהו המקרים עם ההפרעה.
על פי הממצאים, בסך הכל 16,696 ילדים אובחנו כסובלים מ- ADHD. ילדים היספנים שאימהותיהם סבלו מרמות נמוכות של הורמון בלוטת התריס במהלך ההיריון היו בסיכון מוגבר של 45% להפרעת הקשב הנוירו-התפתחותית בהשוואה לעלייה של 22% בסיכון לילדים לבנים שאימהותיהם היו באותו מצב.
לדעת החוקרים תוצאות המחקר חזקות דיין בכדי להצדיק מעקב קפדני אחר נשים בהריון עם רמות נמוכות של הורמון בלוטת התריס. נוסף לזה, הילדים שאימהותיהם סבלו מרמות נמוכות של הורמון בלוטת התריס במהלך ההיריון, עשויים להפיק תועלת ממעקב מוקדם יותר בגלל תסימני הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), כגון חוסר תשומת לב, היפראקטיביות וקושי להתמקד במשימה. מחקרים קודמים מצאו כי התערבות מהירה יכולה לסייע בניהול ADHD ולהקל על הילדים להצליח בלימודים בבית ספר וללמוד מיומנויות חברתיות.
צוות המחקר מתכנן בשלב הבא לבדוק האם תת פעילות בלוטת התריס במהלך ההיריון יכולה להעלות את הסיכון להפרעות נוירו-התפתחותיות אחרות, כגון אפילפסיה, שיתוק מוחין וקשיים בדיבור. הם גם מתכוונים לבחון גורמים אחרים העלולים להגביר את הסיכון להפרעות קשב (ADHD) אצל ילדים, כמו חשיפה במהלך ההיריון לרעלים סביבתיים כמו מעכבי בעירה המצויים בריהוט מרופד, מכשירים אלקטרוניים ומכשירים ביתיים אחרים.

הערותיי: מחקר מעניין ומסקרן, אולם אני עדיין מטיל בו ספק מכיוון שלדעתי הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) הגורם העיקרי וכמעט היחידי להתפתחותה הוא גנטי משפחתי, ובקטגוריה גנטית זו ניתן כנראה למצוא את הקשר לאימהות עם היפוטירואידיזם.

פסיכולוגים: הפרעת קשב מבוססת על תיאורים התנהגותיים של ילדים, וסימפטומים שנכללו והשתנו במהלך 50 השנים האחרונות, וכעת הם הבסיס לאבחון; ואינה מבוססת על מנגנונים אתיולוגיים, ביולוגיים, נוירולוגיים, או גנטיים.

המדריך השלם להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD): המהות, אבחון וטיפול יכול להיות תחת הכותרת "מה ששני מדענים-קלינאים רוצים שנדע על ADHD"

The Complete Guide to ADHD: Nature, Diagnosis, and Treatment could be subtitled What Two Scientist-Practitioners Want You to Know About ADHD.” Tim Wigal American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 2021-07-01

לסופרים בעלי ידע זה, Katerina Maniadaki and Efthymios Kakouros, שמות לא מוכרים מחוץ לאוניברסיטת אתונה, אך הם מתארים במלוא ההיקף את תחום הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) כדי להיראות מוכרים בקלות לכל קורא. ספרם המאורגן בתמציתיות נכתב מנקודת מבט פסיכולוגית מסוימת שהיא בסיסית אך ללא נטיית משוא פנים. עם זאת, ההטיה שקופה כמה פעמים שהיא מתרחשת.
כפסיכולוג וחוקר בתחום ADHD במשך יותר מ -30 שנה, נקודת מבטו מתייחסת באופן הדוק עם שלהם, כך שזו עשויה להיות הטייה שלו. חשוב מכך, המחברים מסכמים את המחקר המדעי הנוכחי אודות ADHD לאורך תוחלת החיים בעין ביקורתית, ובאופן ייחודי זה לצד זה, ממחישים את הלמדנות באמצעות תיאורים קליניים ודוגמאות טיפול אמיתיות. גישה זו מאפשרת לקורא לעכל ולהבין את הידע העדכני ביותר על אופי האבחון והניהול של ADHD (כולל גם תחלואה נלווית). זה מעשי, נגיש, ועדיין כתוב בסטנדרטים הנדרשים באקדמיה.
המדריך השלם להפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) מציג סקר יסודי מאוד המתייחס לשני אישים בולטים: ויליאם ג'יימס (אבי הפסיכולוגיה האמריקאית) ווירג'יניה דאגלס (מלכת הפסיכולוגיה הקנדית וקלינאית מדעית ב- ADHD), תוך שהוא מעלה את הנקודה החשובה שהפרעת ADHD מבוססת על תיאורים התנהגותיים של ילדים בגיל בית הספר ולא על מנגנונים אטיולוגיים היפותטיים. תיאורים אלה השתנו ונכללו בסימפטומים של ADHD במהלך 50 השנים האחרונות וכעת הם הבסיס לאבחון, למרות העובדה שמעולם לא נקבעו הגדרות תפעוליות. מחקרים רבים בתקופתנו מתמקדים בגירעונות נוירולוגיים בניסיון לבסס פתולוגיה בסיסית, אך ההצלחה בזה נותרה חמקמקה עד היום.
הדיון במצג הקליני של ADHD מדגיש את העובדה שהמחלה היא הטרוגנית תוך שהיא מעלה שתי נקודות חשובות החוזרות על עצמן: ליקויים בתפקוד משתנים מאוד, אך חיוניים לאבחון ADHD; וההקשר חשוב מאוד בכל הגילאים, מכיוון שהוא משפיע על הוויכוח האם ADHD יכולות להיחשב לספקטרום או להפרעה קטגורית. הספר מציג מבט ממדי נתמך היטב על ADHD כקצה הקיצוני של רצף הסימפטומים. בנוסף, ההשפעה ההתפתחותית של ADHD מפורטת וכוללת דיון בבעיות הקשורות להפרעה לאורך החיים.
המחברים עם מבט יצירתי ואולי בעל ערך כי גורמי סיכון ל- ADHD עשויים להיות הפיכים ויכולים לשמש כמטרה להנחיית התערבויות. פרקים בנושא אפידמיולוגיה וסיבתיות של ADHD סוקרים את הניסיונות לגשר על הפער בין רמות ההסבר למקור ADHD. המחברים מסכמים עד כה את המחקר בתיאוריית הגנים ומגיעים באופן הולם כי גרסאות גנטיות נפוצות תורמות באופן משמעותי כגורמים ל- ADHD, אך אף אחת מהן לא הראתה קשר חזק עד כה. עם זאת, עבודה עם מחקרי אסוציאציה בכל הגנום (GWAS) ממשיכה לתפוס תקווה.
למרות שיש הנחה לפתולוגיה ביולוגית בסיסית ב- ADHD, אין נתונים עדכניים המבהירים את הקשר בין אשכולות הסימפטומים של ההפרעה לביולוגיה. גילויו של סמן ביולוגי הוא פריצת הדרך שיכולה להגדיר את אותה מערכת יחסים לא ידועה, אך רגע כזה נראה רחוק. קשיים אלה נחקרו היטב בספר, והמחברים מבהירים כי אנו רחוקים מאוד מ"מודל מקיף שישלב ביעילות את כל הנתונים האמפיריים הקיימים כיום בנושא ADHD ויסביר ביסודיות דרך הגנים להתנהגות פתולוגית לכל האנשים המתגלים עם הפרעה הטרוגנית זו במיוחד.
ההערכה הקלינית של ADHD היא מושכלת ועדכנית היטב, ומסכמת את הדמיון וההבדלים בין DSM-5 לבין מערכות הסיווג הבינלאומי למחלות (ICD-10/11). ומראה כי אבחנה קלינית המבוססת על היסטוריה וליקוי תפקודי נוכחי נותרה סטנדרט הזהב, למרות מאמצים גדולים מאד למצוא בטכניקת הדמיה עצבית או בקיצור דרך אחר. המחברים טוענים כי בדיקות נוירו-פסיכולוגיות עשויות למלא תפקיד חשוב באבחון של מבוגרים המתקשים לספר את ההיסטוריה בעבר. כמובן, אבחון שימושי רק אם הוא מסייע בהנחיית החלטות הטיפול על ידי רופאים כדי לעזור לחולים להגיע לתוצאה טובה יותר.
הטיפול ב- ADHD מופיע בחלק האחרון של הספר, והטיה של המחברים כנגד טיפול בתרופות ברורה. הם ממליצים בחום על טיפול רב-תחומי אך מדגישים את הגישות הפסיכו-סוציאליות הקוגניטיביות השונות בפרק "התערבויות טיפוליות ל- ADHD" ומעניקים פחות תשומת לב לגישות התרופתיות. לדוגמא, המחברים מסכמים את נתוני מחקר הגיל הרך עם ADHD (PATS) כדי להגיע למסקנה שגויה כי אין צורך בטיפול תרופתי מוקדם. קביעה זו מעט מוזרה מכיוון שהן מנחות את הטיפול המראה יעילות בשלב מוקדם של תוחלת החיים לטובת גישות שאינן תרופתיות בעלות יעילות מוגבלת. בינתיים, המחברים טוענים (עם מעט נתונים) כי ניתן לשנות את מהלך ADHD עם טיפול מוקדם. מאידך, לאחרים יש גישה רב-מודאלית כמפורט בטיפול רב-מודאלי (MTA) בילדים בגיל בית הספר עם הפרעתADHD תהיה חשובה לפחות כמו זו של טיפול רב-מודאלי בגיל הרך ומובילה לתוצאה מוצלחת יותר.
עמדותיהם של אירופאים ואמריקאים בתחום הטיפול התרופתי ב- ADHD (במיוחד אצל ילדים צעירים) היו שונות מאוד במשך שנים, אך ההנחיות באירופה משתנות. בצפון אמריקה, תרופות סטימולנטים (ממריצים) הם הגישה הראשונה לטיפול תרופתי בילדים מעל גיל 5 עם ADHD. מרבית המטופלים מגיבים לתרופות ממריצות הפועלות על דופמין ונוראדרנלין, ומחקרים רבים וניסויים קליניים אקראיים הראו באופן ספציפי את יעילותם ב- ADHD. שיעור תגובה של 70% נצפה בטיפול בתכשירי מתילפנידאט ו/או אמפטמין, אך לממריצים יש פוטנציאל משמעותי לשימוש לרעה. פוטנציאל זה, יחד עם החשש שהבטיחות האמיתית של מתילפנידאט עדיין אינה ידועה, שכן הרישוי לתרופות התרחש לפני שנקבעו סטנדרטים מודרניים של ניסויים קליניים; לפיכך, האירופאים נותרים ספקנים לגבי השימוש בממריצים לטיפול ב- ADHD.
הספר מסתיים במקרים מלמדים הכוללים מגוון מצגות של ADHD עקב מין, גיל והקשר. איורים מפורשים ומועילים אלה להתנהגויות דמויי ADD הם כלי לימוד נהדר. במרחב קליני מהיר ומתרחב כל העת כמו ADHD, המדריך השלם ל- ADHD: מהות, אבחון וטיפול מספק מידע המתאים בזמן ורלוונטי. קוראים רבים המעוניינים להבין יותר על ההפרעה שלהם, כולל קלינאים, חוקרים, הורים ואפילו מבוגרים עם ADHD, ימצאו ספר זה שימושי.

הארותיי: מדריך מעניין על הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) להרחבת המידע על הגישות השונות לההפרעה, אשר נכתב מנקודת מבט פסיכולוגית מקיפה על היסטוריית ההפרעה; מאפייניה הרבים והשונים; מורכבותה והטרוגניות שלה; הספקטרום הרחב שלה; הכולל הפרעות שינה, אכילה, טיקים, הפרעות התנהגותיות והפרעות נפשיות ועוד; על גורמיה הגנטיים והביולוגיים; על הטיפול הממולץ בה פחות תרופתי. אכן המחברים מעלים סוגיות וקושיות רבות הנמצאות על שולחננו הקליני עדיין ללא מענה מוחלט. די אם נחשוף את השאלה שאין עליה תשובה עדיין – האם זו הפרעה אחת אחידה או שמא מורכבת מהפרעות ומצבים רפואיים שונים ואנו עדיין מגששים באפילה ומטפלים בסימפטומים שלה ולא בהפרעה עצמה. אני סבור ש- ADHD במהותה האמיתית ניתן להכיל אותה בסל הגדול של המצבים הרפואיים הנפשיים (הפרעות נפשיות) המוכרות כיום, אשר הן כנראה מצויות במצבור גנטי במשפחות ויכולות להופיע בבני משפחה בסימפטומים נפשיים כאלה או אחרים שאנו אמנם מייחסים אותם ומגדירים אותם כהפרעות ספציפיות שונות בעוד הן בעצם "סל הטרוגני של הפרעה נפשית כוללנית".
לסיכום, נכון לעכשיו ADHD זו הפרעה התנהגותית/נפשית הטרוגנית, גנטית משפחתית (100%), שביטויה שונים בספקטרום נרחב, וטיפול משולב תרופתי ונפשי משפר סימפטומים ותפקוד- זו עמדתי הקלינית