במהלך הבגרות, דפוסים משתנים של רמיסיה מהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD)

Variable Patterns of Remission from ADHD in the Multimodal Treatment Study of ADHD Most childhood ADHD cases do not fully remit by adulthood

Margaret H. Sibley Prof of Psychiatry and Behavioral Sciences University Washington and Seattle Children's Hospital ,13 Aug 2021

כיום ההערכה היא כי הפרעת קשב והיפראקטיביות בילדות (ADHD) נשארת עד גיל הבגרות בכ-50% מהמקרים; עם זאת, מסקנה זו מבוססת בדרך כלל על נקודות קצה בודדות, שאינן מתחשבות בדפוסי אורך של ביטויי ADHD. במחקר הנוכחי בטיפול רב-מודאלי בהפרעות קשב והיפראקטיביות החוקרים בדקו עד כמה ילדים עם ADHD חווים התאוששות ודפוסים משתנים של הפוגה (רמיסיה) בהגיעם לבגרות.
במחקר טיפול רב -מודאלי (MTA) על הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) נכללו 558 ילדים עם ADHD עברו שמונה הערכות במעקב שנמשך משנתיים (גיל ממוצע, 10.44 שנים) ל-16 שנים (גיל ממוצע, 25.12 שנים) לאחר תחילת המחקר. המחברים זיהו משתתפים עם ADHD ברמיסיה מוחלטת, רמיסיה חלקית, וסימפטומים של ADHD מתמשכים, בכל נקודת זמן על בסיס המידע שהתקבל מהורים, מורים ודיווחים עצמיים על תסמיני ADHD, על פגיעה תפקודית, קבלת טיפול, שימוש בחומרים ממכרים, והפרעות נפשיות. זוהו דפוסי אורך של רמיסיה והתמדה שהתחשבו בהקשר ובתזמון.
תוצאות: כ-30% מהילדים עם ADHD חוו הפוגה מלאה בשלב כלשהו במהלך תקופת המעקב; עם זאת, רובם (60%) חוו הישנות של ADHD לאחר תקופת ההפוגה הראשונית; רק 9.1% מהמדגם הראו התאוששות (הפוגה מתמשכת) בנקודת הסיום של המחקר; ורק 10.8% הראו התמדה ADHD יציבה לאורך תקופת המחקר. לרוב המשתתפים (63.8%) עם ADHD היו תקופות משתנות של הפוגה וחזרה (remission and recurrence) לאורך זמן.
מסקנות: ממצאי מחקר MTA מאתגרים את הדעה הרווחת כיום כי כ-50% מהילדים עם ADHD נגמלים מההפרעה בבגרותם. רוב המקרים הראו סימפטומים משתנים של ADHD בין גיל הילדות לבגרות צעירה. למרות שניתן לצפות לתקופות הפוגה לסירוגין ברוב המקרים, 90% מהילדים עם ADHD ב- MTA המשיכו לחוות סימפטומים שנותרו עד הבגרות הצעירה.
עשרות שנים של מחקר מאפיינות ADHD כהפרעה נוירוביולוגית המתגלה בדרך כלל בילדות ונמשכת עד לבגרות בכ-50% מהמקרים. עבודה מדעית ניכרת בדקה את ההתמדה ל- ADHD , עד כמה ילדים עם ADHD ממשיכים לעמוד בקריטריונים של DSM להפרעה בגיל ההתבגרות והבגרות. עם זאת, פחות מחקרים חקרו את המצבים של: רמיסיה (הפוגה) בהיעלמות הסימפטומים או החלשתם, הישנות הסימפטומים, והחלמה (רמיסיה מתמשכת לאורך זמן). רוב מחקרי אורך של ADHD מגדירים פשוט רמיסיה כ "אי עמידה בקריטריונים של DSM ", עם מעט ניסיונות לזהות או להגדיר תת-סוגים ודפוסי רמיסיה שונים. הבנת מסלולים שכיחים של רמיסיה, הישנות, והחלמה של ADHD היא קריטית למידע למטופל, למשפחתו, ולמטפלים לשם קבלת החלטות על הטיפול.
במחקרי העבר המפורטים ביותר לאפיין את מסלול ADHD, בידרמן וחב' הוכיחו כי 65% -67% צעירים (גיל ממוצע, 22 שנים) עם ADHD בילדות כבר לא עמדו בקריטריונים מלאים של DSM. מצד שני, הרוב המכריע (77%-78%) סבלו מתסמינים בולטים של ADHD, ופגיעה תפקודית או המשיכו בטיפול ב-ADHD. לפיכך, רוב המשתתפים שסווגו עם ADHD על בסיס הנחיות DSM מסורתיות עדיין חוו סימפטומים של ADHD או חוו רמיסיה רק כאשר קיבלו טיפול ב- ADHD (למשל תרופות ממריצות). בידרמן וחב' זיהו תת-קבוצה של ילדים ש- ADHD שלהם הייתה עם רמיסיה מוחלטת בבגרותם הצעירה (22%-23%), מה שמעיד על התאוששות מ- ADHD. עם זאת, המהלך האורכי וההגדרה האופטימלית של רמיסיה מלאה נשארו בלתי מובנים.
רוב מחקר האורך על הפוגה והתמדה של ADHD מדווח רק על תמונת מצב חד פעמי של תפקוד, למרות ש- ADHD נחשבת להפרעה לאורך החיים. אין כמעט מידע מדעי על המידה שבה אנשים נמצאים ברמיסיה לטווח ארוך (כלומר, מתאוששים מסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז ומליקויי התפקוד), ואין מידע על הישנות ADHD לאחר רמיסיה (כשהפוגה הייתה זמנית), או מצב משתנה בין רמיסיה מלאה, רמיסיה חלקית, או התמדה של ADHD, כלומר, האם ADHD עשויה להיות הפרעה שדועכת ומתפוגגת. אם הרמיסיה בדרך כלל זמנית, הנחיות השימושיות צריכות להדגיש את הצורך בהמשך סינון ADHD או ניטור לאחר רמיסיה ובתגובה מהירה להתעוררות מחודשת של סימפטומים. אם ADHD נוטה לדעוך ולהתפוגג, יש לזהות גורמים המווסתים את הביטוי הפנוטיפי ולהדגיש את התאמת האדם והסביבה כמסגרת מכריעה.
חשוב שאנשים שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) יבינו שזה נורמלי שיהיו פעמים בחיים שבהם דברים אולי בלתי ניתנים לניהול, ופעמים אחרות שמרגישים שהדברים יותר תחת שליטה.
למרות שניתן לצפות לתקופות הפוגה לסירוגין ברוב המקרים, 90% מהילדים הסובלים מ- ADHD במחקר הטיפול הרב-מודאלי על ADHD המשיכו לחוות סימפטומים שארית עד לבגרות צעירה.
על פי החוקרים, ADHD מאופיין בשני מקבצי סימפטומים עיקריים. תסמינים של חסרי הקשב נראים כמו חוסר ארגון, שכחה, ובעיות בעמידה במשימה, ומאידך יש גם את הסימפטומים ההיפראקטיביים והאימפולסיביים. אצל ילדים, הסימפטומים האלה נראים כמו שיש להם הרבה אנרגיה, מתרוצצים ומטפסים על קירות. אצל מבוגרים זה מתבטא יותר באימפולסיביות מילולית, בקושי בקבלת החלטות, ובאי חשיבה לפני הפעולה. ההפרעה משפיעה על אנשים באופן שונה ונראית שונה בהתאם לשלב החיים של האדם.

למרות שאנשים רבים עשויים לחוות סימפטומים הדומים ל-ADHD, ההערכה היא שההפרעה משפיעה בערך על 5% עד 10% מהאוכלוסייה. תרופות וטיפול פסיכולוגי הן שני הטיפולים העיקריים ב- ADHD. אבל, אנשים יכולים להמשיך גם את כישורי ההתמודדות הבריאים שלהם. חוקרים מצאו כי לרוב האנשים שכבר אינם עומדים בקריטריונים ל-ADHD בבגרותם יש עדיין עקבות של ADHD, אך הם מסתדרים היטב בעצמם.
הזמן לפנות לעזרה מקצועית רפואית הוא כאשר הסימפטומים גורמים לבעיה בחיי היום יומיים. זה כולל אי ביצוע הטוב ביותר, בעיות עם אנשים אחרים, מתקשים להסתדר, קושי לשמור על מערכות יחסים טובות וארוכות טווח עם יקיריהם וחברים, וחוסר יכולת להשלים משימות יומיומיות בסיסיות-בין אם זה הורות, שמירה על מעקב, ניהול כספים, או שמירה על משק בית מאורגן.

תגובתי: בהיבט כללי, מסקנות מחקר זה משקפות היטב את המציאות הקלינית כפי שאני נוכח בה בקליניקה ומפרסם אותה רבות באתרי. אולם אוסיף נקודת מבט ספציפית שלי, שהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בדרגת חומרה קשה בילדות, עם בעיות התנהגותיות והפרעות נלוות, צפויה ברוב המקרים להימשך לבגרות ולהסב יותר לבעיות נפשיות כמו חרדה ודיכאון בגיל המבוגר. מאידך, כאשר ADHD בילדות בדרגת סיווג קלה שעיקר פגיעתה בלימודים, עתידה בד"כ להתפוגג בגיל מבוגר, אלא אם כן יש גנטיקה משפחתית של הפרעות נפשיות ואז הסימפטומים של ADHD ייטמעו ו/או יופיעו כחלק מההפרעה הנפשית.