פעוטות חשופים למדיה דיגיטלית יותר מהמותר

שימוש במדיה דיגיטלית של מרבית הילדים חורג מהנחיות אקדמיה אמריקאית לפדיאטריה (AAP )

Most children’s digital media use exceeds AAP guidelines, Madigan S, psychology Uni Calgary Alberta; Edwina Yeung, investigator Epidemiology Branch of NIH’s National Inst of Child Health and Human Development . JAMA Pediatrics. Nov 25, 2019

משך הזמן הממוצע בו ילדים מבלים בצפייה במסכים למיניהם בטלוויזיה או בשימוש במחשב או במכשיר נייד, הינו גדול יותר מהמלצות של האקדמיה האמריקאית לפדיאטריה (AAP), כך עולה מנתוני הסקר שפורסמו ב- JAMA Pediatrics.
האקדמיה האמריקאית לפדיאטריה (AAP ), ממליצה להימנע מחשיפה למדיה דיגיטלית לילדים מתחת לגיל 18 חודשים, כולל לילדים בגילאי 18 עד 24 חודשים להצגת מסך תקשורת באטיות, ולהגביל את זמן המסך לשעה ביום לילדים בגיל שנתיים עד 5 שנים. במחקר בחנו את הרגלי הצפייה במסך של כמעט 4,000 ילדים שאימהותיהם ענו על שאלונים.
החוקרים מצאו כי 79.4% מילדים בני שנתיים ו- 94.7% מילדים בגיל שלוש חרגו מהמלצות ה- AAP לזמן מסך. בגיל שנתיים, גורמים שקשורים באופן משמעותי לחריגה מהמלצות זמן המסך היו זמן מסך אימהי,טיפול בבית לעומת טיפול יום. בגיל 3 שנים,רק זמן מסך אימהי נקשר באופן משמעותי לזמן מסך מוגזם אצל ילדים.
אף על פי שזמן המסך גדל לאורך כול תקופת הילדות, בגיל 7 ו-8 שנים הוא ירד לפחות מ- 1.5 שעות ביום, הוסיפו החוקרים והציעו כי פעילויות הקשורות בבתי ספר ימלאו את החלל.
תוצאות המחקר מצביעות על כך שהרגלי המסך מתחילים בגיל מוקדם מידי. ממצא זה מצביע על כך שהתערבות להפחתת זמן המסך עשויה להיות בעלת סיכוי טוב יותר להצלחה אם ינהיגו אותה מוקדם. החוקרים גם המליצו למטפלים הרפואיים לעבוד עם המשפחות כדי לבוא עם תוכניות מדיה משפחתיות שניתן ליישם ביעילות, כולל עידוד השימוש בתקשורת הדיגיטלית כחוויה משותפת במשפחה; קביעת מתי, איפה ובאיזו תדירות משתמשים במסכים; ותמיכה בצורך בשינה, בפעילות גופנית ובאינטראקציות נטולות מכשירים.

קשר בין שימוש במדיה חברתית, להפרעות אכילה ופעילות גופנית

שימוש במדיה חברתית קשור להפרעות אכילה בבני נוער

Social media use associated with disordered eating among young adolescents, Wilksch SM, Psychology at Flinders University , Australia. Int. J Eat Disord. December 5, 2019

חוקרים במחקר חדש שפורסם בכתב העת הבינלאומי לטיפול בהפרעות אכילה, דיווחו על "דפוס קשר ברור" בין שימוש במדיה החברתית לבין מחשבות להפרעות ולהתנהגויות אכילה. וגם הקשרים מתרחשים בגילאים צעירים יותר מכפי שנחקרו בעבר. אכילה מופרעת ושימוש במדיה חברתית נפוצים מאוד בקרב נערות ונערים צעירים. מחקר זה מעלה כי השימוש במדיה החברתית קשור בבירור למחשבות והפרעות התנהגויות לאכילה מוגברת בקרב בנות ובנים.
במחקר נאספו נתונים מ-996 מתבגרים בכיתות ז' ו- ח'. הם קבעו מחשבות אכילה מופרעות באמצעות שאלון הבדיקה-הפרעת אכילה (Eating Disorder Examination-Questionnaire EDE-Q) והתנהגויות באמצעות שאלון פרויקט אכילה בבני נוער. כדי לקבוע את השימוש במדיה החברתית החוקרים השתמשו בפריטים ממחקר דימויי גוף קודמים בקרב מתבגרים הקשורים לפייסבוק, אינסטגרם, סנאפצ'ט וטומבלר.
כמעט 52% מהבנות ו-45% מהנערים דיווחו על הפרעות בהתנהגויות אכילה. החוקרים ציינו כי התעמלות קפדנית ודילוג על ארוחות היו הנפוצות ביותר. בערך 75% מהבנות וכ-70% מהבנים היה לפחות חשבון מדיה חברתית אחת. אינסטגרם הייתה הנפוצה ביותר, כאשר 68.1% מהבנות ו- 61.7% מהבנים דיווחו על שימוש בה.
נערות ונערים עם כל סוג של חשבון מדיה חברתית קיבלו ציוני EDE-Q כוללניים גבוהים משמעותיים. למשתתפים עם מספר רב יותר של חשבונות במדיה חברתית היו ציוני אכילה בעלי הפרעה גבוהה יותר הן בהתנהגויות והן במחשבות. בנים ובנות עם פייסבוק ואינסטגרם היו עם שיעורים גבוהים יותר של הפרעות התנהגויות באכילה והערכת יתר במשקל וצורה בתחום הקליני. נערות שבילו יותר מדי שימוש יומי באינסטגרם היו עם ציון EDE-Q כללי הגבוה יותר והתנהגויות אכילה מופרעות.
לסיכום, למרות שתוצאות המחקר אינן מוכיחות סיבתיות, הממצאים אכן מצביעים על קשר ברור בין מדיה חברתית להפרעות אכילה. הורים צריכים להיות מודעים לסיכונים של מדיה חברתית, ואילו אנשי בריאות ומחנכים צריכים לסייע לצעירים להתאושש מהלחץ שהמדיה החברתית עלולה לגרום.

מרבית בני הנוער אינם מספיק פעילים גופנית

Most adolescents are not physically active enough, Guthold R, scientist WHO dep. maternal newborn, child adolescent health.Lancet Child Adolesc Health Nov 22, 2019

מרבית המתבגרים ברחבי העולם, יותר בנות מאשר בנים, אינם מצליחים לעמוד בהנחיות לפעילות גופנית של ארגון בריאות העולמי (WHO), מה שמעמיד סיכון לבריאותם, כך עולה ממחקר שפורסם ב- Lancet Child and Adolescent Health.
במחקר רשמו 1.6 מיליון ילדים בגיל 11 עד 17 שנים, הראו כי מתבגרים נופלים מיעד המטרה של WHO בהפחתה יחסית של 15% בשכיחות כוללנית של פעילות גופנית לא מספקת עד שנת 2030. יעד זה לא יתממש אם המגמות הללו יימשכו.
לצורך המחקר, Guthold ועמיתיה כללו נתונים מ- 298 סקרים מבוססי בתי ספר מ-146 מדינות ואזורים. התוצאות הראו כי למעלה מ- 80% מהמתבגרים הלומדים בבתי הספר לא קיבלו את השעה המומלצת של פעילות גופנית ביום, כולל 78% מהבנים ו- 85% מהבנות. כלומר, יותר מ 80% מהמתבגרים הלומדים בבתי ספר אינם מקבלים את השעה המומלצת של פעילות גופנית ביום.
בשנת 2016, ההבדל בשיעור הנערות והבנים העונים על ההמלצה נמצא גדול מ 10% ב-29% מהמדינות (43 מתוך 146), כאשר הפערים הגדולים ביותר התרחשו באירלנד ובארצות הברית, שם ההבדל היה יותר מ 15%. דבר שעשוי גם לשחק תפקיד בחששות הבטיחות הרלוונטיים יותר לבנות. כנראה הבנות בפארקים אולי לא רואות שזה בטוח לצאת לריצה. יישום צורות פעילות גופניות חלופיות לבנות עשוי להיות השפעה חיובית. הדבר החשוב הוא להקשיב לבנות ולשמוע במה הן מתעניינות. זה עשוי להיות שונה לקבוצות גיל שונה של מתבגרות, ושונה עבור צעירים לעומת בוגרים.
השכיחות של פעילות גופנית בלתי מספקת, פחתה משמעותית משנת 2001 עד 2016 אצל בנים, ללא שינוי משמעותי אצל בנות, על פי המחקר. זה היה הגבוה ביותר באזורים בעלי הכנסה גבוהה – 89% לבנים ו- 95.6% לבנות.זה לא יקרה באופן טבעי שצעירים הולכים להיות פעילים יותר. לסיכום, המטפלים לבד אינם יכולים לנהל בעיה זו. צריכה להיות מעורבות גבוהה בין סקטורים שונים של מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הרווחה ותנועות הנוער, שיש להם תפקיד בזה.

האם פעילות גופנית וספורט מטיבה עם ילדי ASD ADHD

פעילויות, התנהלויות, והדרכות יכולות לעזור לילדים עם הפרעת קשב (ADHD)
פורסם לראשונה באתרי בתאריך 9 בנובמבר 2016

האם נגינה בכלי נגינה, קשורה עם התפתחות עובי קליפת המוח, בבני נוער בריאים?
מחקר של ג'ימס הודיאק, מנהל המחלקה לגנטיקה התנהגותית באוניברסיטת וורמונט, שפורסם בכתב העת של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, העריך את המידה שבה נגינה על כלי נגינה קשורה עם התפתחות עובי קליפת המוח, בקרב בני נוער בריאים. משתתפי מחקר זה היו חלק ממחקר NIH להתפתחות מוח נורמלית. המשתתפים עברו סריקת MRI, בדיקות התנהגותיות עד 3 ביקורים, בפרקי זמן של שנתיים, ומנת משכל (IQ). נתוני אימון מוסיקה היו זמינים עבור 232 בני נוער (334 סריקות), בגיל 6-18 שנים. עובי קליפת המוח נמדד בהשוואה למספר השנים שכל נער ניגן כלי נגינה. הגיל, מין, נפח המוח, וסורק, נלקחו בחשבון.
התוצאות הראו שנגינה בכלי נגינה היו קשורים בשיעור מוגבר של התבגרות עובי קליפת המוח, עובי הקורטקס המוטורי, כמו גם קליפת מוח קדם חזיתית והקודקודית. כלומר, נגינה בכלי נגינה קשור עם התבגרות עובי קליפת המוח מהירה יותר באזורים המעורבים בתכנון מוטורי וקואורדינציה, יכולת ראייה מרחבית, ושליטה ברגשות ודחפים.
עם זאת, בהתחשב באופי מעין-ניסיוני של מחקר זה, לא ניתן לשלול השפעה של משתנים מבלבלים. תוצאות היו ללא שינוי עם משתנה IQ . המעקב גילה כי באימון מוסיקלי לא נמצא קשר בין שנות הנגינה על כלי לעובי קליפת המוח. מחקר מעניין המנסה לבחון השפעת הנגינה בכלי נגינה על קואורדינציה, ועל שליטה ברגשות ובדחפים. סבורני שיש בתאוריה זו היתכנות. כתב העת של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, נתן למחקר זה במה ראויה. נחכים יותר לאחר שיהיו מחקרים נוספים בעתיד בתחום זה ודומיו.
 פעילות גופנית משפיעה לשיפור זיכרון, ריכוז, תכנון, שליטה עצמית וקבלת החלטות?
מחקר של ל. וורבורג, שפורסם בעיתון הבריטי לרפואת ספורט, מצא כי פעילות פיזית קצרה עם תרגילים אינטנסיביים מתונים, מגבירה את השליטה העצמית. ופעילות פיזית מתונה מגדילה את זרימת החמצן לקליפת המוח הפרה-פרונטלי, דבר המסביר את ההשפעה להגברת השליטה העצמית. במחקר זה נסקרו עבודות שבחנו את השפעת תרגילי התעמלות על תפקודי המוח הביצועיים כמו זיכרון, ריכוז, תכנון וקבלת החלטות, בשלוש קבוצות גיל: 6-12 שנים; 13-17 שנים; 18-35 שנים. נמצאו 24 מחקרים רלוונטיים. מתוכם 19 מחקרים הכוללים 586 משתתפים, בחנו את ההשפעה של פעילות פיזית קצרה ו- 5 מחקרים כוללים 358 משתתפים, בחנו ההשפעה של פעילות גופנית סדירה.
נמצא שלפעילות גופנית סדירה לא נראה שיש השפעה רבה על תפקודי מוח ביצועיים. מאידך, ניתוח הנתונים הראה, שפעילות פיזית קצרה עשויה לשפר את תפקודי המוח בכל שלוש קבוצות הגיל. החוקרים משערים כי פעילות פיזית קצרה עשויה להגביר את זרימת הדם במוח לאזורים פרהפרונטליים של המוח, האחראים על תפקודים ביצועיים גבוהים (higher executive functions).
אם כי המחקרים היו מעטים מדי, והתוצאות לא עקביות מדי כדי לאפשר הסקת מסקנות מוצקות, מזהירים המחברים. רק 4 מחקרים בדקו את השפעת פעילות גופנית קצרה, על זיכרון עבודה (אבל רק במבוגרים צעירים), והמספרים אינם מספיקים כדי להסיק מסקנות על ההשפעה. אך 12 מבין 19 מחקרים בחנו את נושא השליטה העצמית, והניתוח עולה כי פעילות פיזית קצרה משפרת את השליטה העצמית בכל שלוש קבוצות הגיל, אם כי בהשפעה קטנה עד בינונית. הדבר חשוב במיוחד לילדים ונוער, כי תפקודי מוח מפותחים חשובים להישגים אקדמיים ולהיבטים אחרים בתפקוד חיי היום יום. השפעות חיוביות אלה של פעילות גופנית לשליטה ועיכוב ההפרעה מעודדות ורלוונטיות ביותר, לאור החשיבות לשליטה על ויסות התנהגות ורגשות במצבים חברתיים, אקדמיים, ובמסגרת ספורט.
מסקנות: פעילות גופנית יכולה להיות טיפול יעיל למצבים המתאפיינים בפונקציות לקויות גבוהות יותר במוח, כגון הפרעת קשב וריכוז (ADHD) ואוטיזם, ועשויה לסייע לעיכוב הנזקים של דמנציה. בהתחשב במגמה לאורח חיים של עבודה בישיבה, הזדקנות עולמית, ושכיחות גוברת של דמנציה, תוצאות המחקר מדגישות את החשיבות של העיסוק בפעילות גופנית באוכלוסייה הכללית.
"פעילות גופנית מנקה את המוח" – יותר חמצן נכנס למוח והפעילות מפחיתה היפראקטיביות ומשפרת התנהגות, כך הוסק במחקר מאוניברסיטת וורמונט שפורסם בבתב עת נוירו-סיינס, על השפעת פעילות גופנית על המוח. החוקרים טוענים כי פועלים הרבה מכניזמים מוחיים ספציפיים וקורים שינויים נוירו-ביולוגיים. ישנן השפעות שונות על המוח והזיכרון ויש שוני בין צעיר למבוגר. יש גן המתאם איזה פעילות גופנית מביאה תועלת.כך נוכל לדעת עפ"י הגנוטיפ ב-דנא מי יושפע טוב מפעילות גופנית ומי לא.
טוענים שפעילות גופנית מפחיתה היפראקטיביות וקשיי התנהגות. השפעת פעילות אירובית על סימפטומים של הפרעת קשב וריכוז בילדים, נמצא במחקר ממישיגן, שפעילות אירוביות יומית לילדים בסיכון לפני בי"ס, יכולה לסייע בהפחתת הסימפטומים של הפרעות קשב (ADHD), בכיתה ובבית, כמו חוסר תשומת לב, מצבי רוח, וקושי להסתדר עם אחרים.
בתור ילד הקדשת תשומת לב כל היום בבי"ס זה לא קל, בייחוד עבור אלה הנמצאים בסיכון גבוה להפרעת קשב וריכוז. "מחקרים קודמים מצביעים על כך שלפעילות גופנית יכולה להיות השפעה חיובית על ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז," אמרה אלן סמית, שערכה את המחקר יחד עם המחברת ראשי טסי הוזה, פסיכולוגית מאוניברסיטת ורמונט. מחקר קודם מאוניברסיטת מישיגן הראה שתפקוד המוח משתפר, וכן כישורי מתמטיקה וקריאה נהיים טובים יותר, בתלמידי בתי ספר יסודיים שנחשפו לפעילות גופנית אינטנסיבית.
בכל זאת, עדיין לא ידוע איך פעילות גופנית עקבית עשויה לשפר מגוון רחב של סימפטומים וליקויים הקשורים להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). לשם כך במחקר על פני תקופה של 12 שבועות, עקבו אחר 200 תלמידי בית ספר יסודי, החל מהגן ועד כיתה ב' שגם הציגו סימנים של הפרעות קשב וריכוז או לא. התלמידים נבחרו באופן אקראי להשתתף: בקבוצה שסיימה פעילות גופנית מתונה עד נמרצת בכל יום לפני בית הספר, או לקבוצה שפעילויות הילדים בה הייתה סטנדרטית הכרוכה יותר בישיבה יותר בכיתה. למרות שהממצאים מצביעים על כך שכל המשתתפים הראו שיפור, ילדים עם סיכון להפרעות קשב וריכוז שביצעו פעילות קבועה, נהנו על פני מגוון רחב יותר של שיפור בסימפטומים, מאלה שהפעילויות הייתה מינימלית. יש צורך במחקרים נוספים כדי להבין את התדירות ומידת הפעילות הגופנית שיכול לספק יתרונות לילדים. ההשפעות של פעילות גופנית עשויות להיות אחרות שתלויות בגיל הילד.
למרות מספר השאלות שנותרו בעינן, פעילות גופנית נראית כשיטת התערבות מבטיחה להפרעות קשב וריכוז עם יתרונות ידועים לבריאות הכללית של ילד. זה מעניק לבתי ספר עוד סיבה טובה לשלב יותר פעילות גופנית ליום הלימודים.
תנועה מתמדת של ילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) עשויה אמנם להסיח את הדעת, אבל התנועתיות גם עשויה לשפר את התפקוד הקוגניטיבי שלהם, כך נמצא במחקר מאוניברסיטת קליפורניה, בראשות ג'ולי שוויצר, פרופ' לפסיכיאטריה, מנהלת תכנית דייוויס למחקר בריאות, שפורסם בכתב עת נוירופסיכולוגיה של הילד. ייתכן ומורים צריכים לאפשר לילדים עם הפרעות קשב וריכוז לקשקש ולנוע כל עוד זה לא מפריע לשאר הכיתה. המחקר של ילדים ובני נוער עם הפרעות קשב וריכוז בדק כיצד תנועתיות, עוצמתה ותדירותה, קשורה עם דיוק במשימות תובעניות קוגניטיביות הדורשות קשב ותשומת לב. המחקר מצא שמשתתפים שנעו בתזזיתיות רבה הציגו ביצועים קוגניטיביים טובים יותר באופן משמעותי. זה מחקר ראשון שהעריך את הקשר בין תנועתיות לבין ביצוע משימות בהפרעות קשב והיפראקטיביות. מתברר שתנועה פיזית במהלך משימות קוגניטיביות עשויה להיות דבר טוב עבור ילדים אלה. "הורים ומורים לא צריכים לנסות לשמור אותם שקטים דוממים ולא נעים. אפשרו להם להתנועע בזמן שהם עושים את עבודתם או משימות קוגניטיביות מאתגרות אחרות. יכול להיות שהיפראקטיביות שרואים בהפרעות קשב והיפראקטיביות, עשויה בפועל להיות מועילה בזמן מסוים. אולי התנועה מעלה את רמת העוררות שלהם, מה שמוביל לתשומת לב טובה. ממצא זה, מצביע שרמת דיוק בהפרעת קשב עשוי להיות טוב יותר ע"י פעילות אינטנסיבית יותר, או כשילדים עם הפרעת קשב נוטים להשתמש במשאבים קוגניטיביים יותר כשהם נמצאים בפעילות גופנית. אולי מורים לא צריכים להעניש את הילדים שזזים, וצריכים לאפשר להם לזוז בחופשיות, כל עוד זה לא מפריע ליתר הכיתה.
ילדים עם ADHD עשויים להפיק תועלת ושיפור בסימפטומים מאורח חיים בריא
כך עולה ממחקר הולטון ניג וחבריו, שיצרו מדד אורח חיים המסכם את המספר הכולל של התנהגויות אורח חיים בריא. לשם כך נבדקו 184 ילדים עם ADHD לעומת קבוצת ביקורת של 104 בני נוער ללא ADHD. והם ממליצים: א) לא יותר מ 1 עד 2 שעות של זמן מסך בסיכום יומי; ב) שעה אחת לפחות של פעילות גופנית מדי יום; ג) הגבלת הצריכה של משקאות ממותקים בסוכר; ד) 9 עד 11 שעות שינה בכל לילה; ה) צריכה של 7 עד 10 כוסות מים ביום, בהתאם לגיל.
כיצד להתגבר על חוסר תיאבון בילד מטופל בתרופות להפרעת קשב והיפראקטיביות?
לוודא אם ילד אוכל או לא אוכל בזמן שהוא בבי"ס: לרוב, ילדים שלוקחים תרופות ממריצות להפרעת קשב (ADHD) אינם רעבים בבית ספר. לכן רצוי לציידו לבי"ס רק במאכלים אהובים עליו, ולבקש ממורים להזכיר לו לאכול. אם הוא לא אוכל בבי"ס, זה בסדר, אולם אז צריך להתמקד יותר בארוחות בבית, בוקר וערב, כדי שהילד יקבל תזונה שהוא זקוק . ארוחת בוקר גדולה: ילד צריך לאכול ארוחת בוקר, מזון עתיר בקלוריות לפני שלוקחים תרופות בבוקר. מומלץ לאכול כריך, אפשר לילדים המעדיפים ג'חנון, המבורגר או פרוסת פיצה, בתוספת פירות לארוחת בוקר. ילדים צריכים קלוריות ותזונה כדי לתדלק את הצמיחה שלהם ולתת להם אנרגיה למשך היום. חטיפים לעתים קרובות: כשרמת הסוכר בדם בילד יורדת, ילד עלול להיות עצבני ולאבד פוקוס. שייק יוגורט הוא חטיף נהדר. חלבון ישמור את הילד במסלול ועשוי למנוע שינויים במצב רוח. להוסיף פירות וזרעי פשתן, שיש בהם אומגה 3 , עשירים בחלבון וקלוריות טובים בחטיפים או כדי להשלים ארוחות לאכלנים "קטנים". להפוך את האוכל לכיף: ילדים עם ADHD אינם אוכלים מספיק, בין היתר מכיוון שהם משתעממים מהר בארוחות. להגיש להם צלחת עם מזון שיתפוס את תשומת לבם.למשל לעצב את הכריכים (להשתמש בחותכי עוגיות), לסדר את המזון בצלחת בעיצובים או פרצופים, ולהגיש רטבים ומטבלים כדי לעשות את הארוחה מעניינת יותר. להגיש מנות קטנות יותר של מזון העתיר קלוריות: ראשית להגיש מזון האהוב על הילד. להתחיל עם מזונות עתירים בקלוריות, כמו בשר ודגנים, ולהגיש במנות קטנות. עם הירקות, להוסיף שמן זית או גבינה כדי להגדיל כמות הקלוריות. ארוחות ערב רגועות ונינוחות: אם ילד נוהג לברוח מהשולחן אחרי כמה ביסים, לשנות רגלי ארוחת ערב, הרגע את הרוחות. שב ליד הילד, עמעם אורות או ניגון מוסיקה מרגיעה. אל תושיב ילד מול מראה או חלון שעלולים להסיח דעתו מהארוחה, שאל אותו שאלות על דברים שקרו במהלך היום. גמישות בזמני ארוחות: ילדים עם הפרעת קשב אינם יכולים להיות רעבים בשעות קבועות. לעבוד איתם על זה, לנסות להזיז את ארוחת הערב המשפחתית מאוחר יותר. לילדים שאינם רעבים כל כך, להציע ארוחה קלה וחטיפים להמשך הערב. להשאיר מזון שאינו מתכלה על הדלפק, כדי שילדים יוכלו לקחת ולאכול לאחר שפגה השפעת התרופות והתיאבון שלהם חוזר. האם צריך תוספי מזון? לא יודעים בוודאות אם תוספי מזון משפיע על תסמיני הפרעת קשב וריכוז. אם הורה חפץ, אפשר לנסות את זה במשך כמה חודשים כדי לראות אם זה עוזר. האם לתת דיאטות מיוחדות כמו ללא גלוטן? כל דיאטה שבה מגבילים מזונות עלולה לגרום לבעיות תזונתיות, לכן לא מומלץ.
כיצד להדריך הרגלי למידה טובים יותר לילדים עם הפרעת קשב וריכוז – 13 עיקרים
רבים הילדים המופנים ע"י בית הספר לאבחון הפרעת קשב וריכוז, ובאבחון קליני מוצא אני שעיקר בעיית הילד הינה קשיי למידה, ואילו קשיי קשב וריכוז הנם מינימליים. במקרים כאלה, מוטלת החובה בראש וראשונה על בית הספר, לסייע להם בלימודים בהתאם לצרכיהם (מורת שילוב, הוראה מתקנת, לימוד פרטני, וכדומה). ועל הורים להקנות לילדיהם הרגלי למידה טובים יותר, כפי שיפורט להלן.
נקיטת מהלכים שעשויים למנוע טיפול תרופתי או לפחות לגרום לדחיית טיפול תרופתי:
ילדים עם ADHD שהולכים לאיבוד עם שיעורי הבית כי הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) גורמת לקשיים ביכולת לעקוב לאורך זמן ולהישאר מאורגנים. אם לילד יש הפרעת קשב, זו אינה אשמתו שהוא מורח לשעות רבות את שיעורי הבית שלו, ולאחר זמן הולך לאיבוד איתם. הורה יכול לעזור לו להתגבר על כך, ע"י זה שילמד אותו מיומנויות כדי להשאירו מרוכז שישתרש בו.
לוח שנתי גדול לתזכורות: שקשה להחמיץ אותו, ויעזור לילד עם הפרעות קשב. לקבוע לוח קיר ענק ולשים אותו במקום בולט שהילד רואה אותו הרבה פעמים ביום, כמו על קיר המטבח או ליד שולחן כתיבה שלו. להשתמש בצבעים או הערות להראות משימות ומטלות קרובות וחופשות בי"ס.
להגדיר תחנה לשיעורי בית: ילדים עם הפרעות קשב וריכוז נזקקים לשגרה צפויה להכנת שיעורי בית. להגדיר מקום מיוחד שבו ילד מכין את שיעורי הבית בכל יום. לוודא שאין הסחת דעת מחיות מחמד, אחים ואחיות, רעש מטלוויזיה או מדלת כניסה. לשמור את המקום מצויד בעפרונות, נייר, וכל ציוד אחר שהילד עשוי להזדקק לו.
עבודה עם המורים: להיפגש עם מחנך הכיתה ולעשות אתו את עיקרי התכנית עבור הילד. אידיאלי לעשות זאת לפני תחילת שנת הלימודים, אבל אפשרי לעשות זאת בכל עת. לבקש לוח זמנים של משימות קרובות, בכתב או באינטרנט, ולבקש מהמורה שהילד יוכל להשתמש בזמן חופשי לשיעורי בית. לשמור על קשר בדואר אלקטרוני. הידיעה שיש תמיכת המורה תעזור מאד.
לשמור על לוח זמנים: לוח זמנים יומי הוא מפתח הצלחה לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. להציב להם זמנים קבועים להכנת שיעורי בית, לאכילת ארוחת ערב, וזמן ללכת לישון. במידה ולוח הזמנים בסדר היום נפרץ, להתחיל אותו שוב למחרת היום. הקפדה על לוח זמנים תעזור לילד, ויימנעו תחינות, נדנודים, וויכוחים, ומריבות בין הורה לילד.
שימוש בתגמול: אם ילד נראה מתמודד קשה ונאבק עם שיעורי הבית, להציע לו פרסים בסיום העבודה. הפרסים לא צריכים להיות גדולים, אבל הם צריכים להיות מידיים. ברגע שילד תוחב בכעס את שיעורי הבית שלו בתיקו, לספר לו סיפור, לתת לו מדבקה, לאפשר לו זמן בטלוויזיה או במחשב. להכניס את התגמולים לתוך לוח הזמנים של אחרי בית-ספר ולשמור על עקביות.
לפצל משימות גדולות: כשילד מתחיל לקבל משימות גדולות או פרויקטים גדולים יותר, כמו סיכומי קריאת ספר, מומלץ לפצל את המשימה הגדולה למספר משימות קטנות יותר, כשכל משימה עם תאריך יעד. בני נוער עם הפרעות קשב וריכוז זקוקים לעזרה עם תזמון משימות לפרויקטים גדולים.
שימוש בטיימרים: ילדים עם הפרעות קשב מאבדים לעתים קרובות את תחושת הזמן. אפשר להשתמש בשעוני מטבח, או אזעקות בשעונים, או בטלפונים ניידים לציון הזמן. להגדיר לילד פרק זמן מסוים להכנת שיעורי בית. אזעקה גם תעזור להחזיר אותו למסלול אם דעתו הוסחה.
לעזור לילד להתארגן: אם הילד שוכח מטלות בבי"ס או שיש לו ילקוט גדוש בניירות מקומטים, יש לעזור לו להתארגן. לעשות את זה ויזואלית. כמו לתת תיקיות צבעוניות לכל נושא. להכין תכנית גיבוי כאשר יש משימות שלא עושה אותן בבית, לשמור רשימה של ילדים אחרים בכיתה שיכולים לעזור או כיצד ליצור קשר ישיר עם המורה.
מתן שבח: עם הפרעת קשב וריכוז או לא, ילדים אוהבים שבחים. זה מעודד ומניע אותם. לכן לשים לב להצלחות שלהם אפילו לקטנות, ולשבח אותם על כל מאמץ ושיפור. זה מעניק הרגשה טובה לילד ולהורה. הישגים קטנים מובילים בהמשך לגדולים יותר.
אסטרטגיות למשימות קשות: אם הילד זורם בשיעורי בית במקצועות מסוימים אבל מסתבך ונתקע באחרים, לאפשר לו לעבור ביניהם. להתחיל עם המשימה הקלה, לעבור למשימה הקשה יותר לכמה דקות, ולאחר מכן לחזור לקלה, וחוזר חלילה. עבודה לסירוגין עשויה לעזור לילד להרגיש פחות מוצף.
להציב מטרות: גמול הוא דבר טוב, אבל אם הוא גדול מדי, שאינו מציאותי זה יכול לפעול כבומרנג. גמול לטווח ארוך עלול להיות מסובך לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. תכנית טובה יותר היא לקבוע מטרות קטנות ליום או שבוע ולתת תגמולים קטנים אבל מידיים.
לכתוב הנחיות: לילד שצריך לעזור לו להבין כיצד לעשות את שיעורי הבית שלו, ראשית, להסביר לו את ההוראות, ולתת לו להסביר אותן בחזרה. גם לכתוב את הוראות צעד אחר צעד בלוח התלוי על הקיר. עבור ילדים רבים, תזכורת חזותית עוזרת מאד.
עזרה במעברים: בתקופות של שינוי או מעבר, כמו לכיתה חדשה, או מעבר לבית ספר חדש, הילד עלול להיתקל יותר בבעיית לימודים. לתכנן להציע עזרה נוספת בתקופה זו, עזרה לעתים קרובות יותר, ולעבור על משימות יחדיו.

פעילויות, התנהלויות, והדרכות אשר יכולות לעזור לילדים עם הפרעת קשב (ADHD)

האם נגינה בכלי נגינה, קשורה עם התפתחות עובי קליפת המוח, בבני נוער בריאים?
מחקר של ג'ימס הודיאק, מנהל המחלקה לגנטיקה התנהגותית באוניברסיטת וורמונט, שפורסם בכתב העת של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, העריך את המידה שבה נגינה על כלי נגינה קשורה עם התפתחות עובי קליפת המוח, בקרב בני נוער בריאים. משתתפי מחקר זה היו חלק ממחקר NIH להתפתחות מוח נורמלית. המשתתפים עברו סריקת MRI, בדיקות התנהגותיות עד 3 ביקורים, בפרקי זמן של שנתיים, ומנת משכל (IQ). נתוני אימון מוסיקה היו זמינים עבור 232 בני נוער (334 סריקות), בגיל 6-18 שנים. עובי קליפת המוח נמדד בהשוואה למספר השנים שכל נער ניגן כלי נגינה. הגיל, מין, נפח המוח, וסורק, נלקחו בחשבון.
התוצאות הראו שנגינה בכלי נגינה היו קשורים בשיעור מוגבר של התבגרות עובי קליפת המוח, עובי הקורטקס המוטורי, כמו גם קליפת מוח קדם חזיתית והקודקודית. כלומר, נגינה בכלי נגינה קשור עם התבגרות עובי קליפת המוח מהירה יותר באזורים המעורבים בתכנון מוטורי וקואורדינציה, יכולת ראייה מרחבית, ושליטה ברגשות ודחפים. 
עם זאת, בהתחשב באופי מעין-ניסיוני של מחקר זה, לא ניתן לשלול השפעה של משתנים מבלבלים. תוצאות היו ללא שינוי עם משתנה IQ . המעקב גילה כי באימון מוסיקלי לא נמצא קשר בין שנות הנגינה על כלי לעובי קליפת המוח. מחקר מעניין המנסה לבחון השפעת הנגינה בכלי נגינה על קואורדינציה, ועל שליטה ברגשות ובדחפים. סבורני שיש בתאוריה זו היתכנות. כתב העת של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, נתן למחקר זה במה ראויה. נחכים יותר לאחר שיהיו מחקרים נוספים בעתיד בתחום זה ודומיו.
האם פעילות גופנית משפיעה על שיפור זיכרון, ריכוז, תכנון, שליטה עצמית וקבלת החלטות?
מחקר של ל. וורבורג, שפורסם בעיתון הבריטי לרפואת ספורט, מצא כי פעילות פיזית קצרה עם תרגילים אינטנסיביים מתונים, מגבירה את השליטה העצמית. ופעילות פיזית מתונה מגדילה את זרימת החמצן לקליפת המוח הפרה-פרונטלי, דבר המסביר את ההשפעה להגברת השליטה העצמית. במחקר זה נסקרו עבודות שבחנו את השפעת תרגילי התעמלות על תפקודי המוח הביצועיים כמו זיכרון, ריכוז, תכנון וקבלת החלטות, בשלוש קבוצות גיל: 6-12 שנים; 13-17 שנים; 18-35 שנים. נמצאו 24 מחקרים רלוונטיים. מתוכם 19 מחקרים הכוללים 586 משתתפים, בחנו את ההשפעה של פעילות פיזית קצרה ו- 5 מחקרים כוללים 358 משתתפים, בחנו ההשפעה של פעילות גופנית סדירה.
החוקרים מצאו שלפעילות גופנית סדירה לא נראה שיש השפעה רבה על תפקודי מוח ביצועיים. מאידך, ניתוח הנתונים הראה, שפעילות פיזית קצרה עשויה לשפר את תפקודי המוח בכל שלוש קבוצות הגיל. החוקרים משערים כי פעילות פיזית קצרה עשויה להגביר את זרימת הדם במוח לאזורים פרהפרונטליים של המוח, האחראים על תפקודים ביצועיים גבוהים (higher executive functions). 
אם כי המחקרים היו מעטים מדי, והתוצאות לא עקביות מדי כדי לאפשר הסקת מסקנות מוצקות, מזהירים המחברים. רק 4 מחקרים בדקו את השפעת פעילות גופנית קצרה, על זיכרון עבודה (אבל רק במבוגרים צעירים), והמספרים אינם מספיקים כדי להסיק מסקנות על ההשפעה. אך 12 מבין 19 מחקרים בחנו את נושא השליטה העצמית, והניתוח עולה כי פעילות פיזית קצרה משפרת את השליטה העצמית בכל שלוש קבוצות הגיל, אם כי בהשפעה קטנה עד בינונית. הדבר חשוב במיוחד לילדים ונוער, כי תפקודי מוח מפותחים חשובים להישגים אקדמיים ולהיבטים אחרים בתפקוד חיי היום יום. השפעות חיוביות אלה של פעילות גופנית לשליטה ועיכוב ההפרעה מעודדות ורלוונטיות ביותר, לאור החשיבות לשליטה על ויסות התנהגות ורגשות במצבים חברתיים, אקדמיים, ובמסגרת ספורט. 
מסקנות: פעילות גופנית יכולה להיות טיפול יעיל למצבים המתאפיינים בפונקציות לקויות גבוהות יותר במוח, כגון הפרעת קשב וריכוז (ADHD) ואוטיזם, ועשויה לסייע לעיכוב הנזקים של דמנציה. בהתחשב במגמה לאורח חיים של עבודה בישיבה, הזדקנות עולמית, ושכיחות גוברת של דמנציה, תוצאות המחקר מדגישות את החשיבות של העיסוק בפעילות גופנית באוכלוסייה הכללית.
"פעילות גופנית מנקה את המוח" – יותר חמצן נכנס למוח והפעילות מפחיתה היפראקטיביות ומשפרת התנהגות, כך הוסק במחקר מאוניברסיטת וורמונט שפורסם בבתב עת נוירו-סיינס, על השפעת פעילות גופנית על המוח. החוקרים טוענים כי פועלים הרבה מכניזמים מוחיים ספציפיים וקורים שינויים נוירו-ביולוגיים. ישנן השפעות שונות על המוח והזיכרון ויש שוני בין צעיר למבוגר. יש גן המתאם איזה פעילות גופנית מביאה תועלת.כך נוכל לדעת עפ"י הגנוטיפ ב-דנא מי יושפע טוב מפעילות גופנית ומי לא. טוענים שפעילות גופנית מפחיתה היפראקטיביות וקשיי התנהגות.
השפעת פעילות אירובית על סימפטומים של הפרעת קשב וריכוז בילדים, נמצא במחקר ממישיגן, שפעילות אירוביות יומית לילדים בסיכון לפני בי"ס, יכולה לסייע בהפחתת הסימפטומים של הפרעות קשב (ADHD), בכיתה ובבית, כמו חוסר תשומת לב, מצבי רוח, וקושי להסתדר עם אחרים.
בתור ילד הקדשת תשומת לב כל היום בבי"ס זה לא קל, בייחוד עבור אלה הנמצאים בסיכון גבוה להפרעת קשב וריכוז. "מחקרים קודמים מצביעים על כך שלפעילות גופנית יכולה להיות השפעה חיובית על ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז," אמרה אלן סמית, שערכה את המחקר יחד עם המחברת ראשי טסי הוזה, פסיכולוגית מאוניברסיטת ורמונט. מחקר קודם מאוניברסיטת מישיגן הראה שתפקוד המוח משתפר, וכן כישורי מתמטיקה וקריאה נהיים טובים יותר, בתלמידי בתי ספר יסודיים שנחשפו לפעילות גופנית אינטנסיבית.
בכל זאת, עדיין לא ידוע איך פעילות גופנית עקבית עשויה לשפר מגוון רחב של סימפטומים וליקויים הקשורים להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). לשם כך במחקר על פני תקופה של 12 שבועות, עקבו אחר 200 תלמידי בית ספר יסודי, החל מהגן ועד כיתה ב' שגם הציגו סימנים של הפרעות קשב וריכוז או לא. התלמידים נבחרו באופן אקראי להשתתף: בקבוצה שסיימה פעילות גופנית מתונה עד נמרצת בכל יום לפני בית הספר, או לקבוצה שפעילויות הילדים בה הייתה סטנדרטית הכרוכה יותר בישיבה יותר בכיתה. למרות שהממצאים מצביעים על כך שכל המשתתפים הראו שיפור, ילדים עם סיכון להפרעות קשב וריכוז שביצעו פעילות קבועה, נהנו על פני מגוון רחב יותר של שיפור בסימפטומים, מאלה שהפעילויות הייתה מינימלית. יש צורך במחקרים נוספים כדי להבין את התדירות ומידת הפעילות הגופנית שיכול לספק יתרונות לילדים. ההשפעות של פעילות גופנית עשויות להיות אחרות שתלויות בגיל הילד. למרות מספר השאלות שנותרו בעינן, פעילות גופנית נראית כשיטת התערבות מבטיחה להפרעות קשב וריכוז עם יתרונות ידועים לבריאות הכללית של ילד. זה מעניק לבתי ספר עוד סיבה טובה לשלב יותר פעילות גופנית ליום הלימודים.
תנועה מתמדת של ילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) עשויה אמנם להסיח את הדעת, אבל התנועתיות גם עשויה לשפר את התפקוד הקוגניטיבי שלהם, כך נמצא במחקר מאוניברסיטת קליפורניה, בראשות ג'ולי שוויצר, פרופ' לפסיכיאטריה, מנהלת תכנית דייוויס למחקר בריאות, שפורסם בכתב עת נוירופסיכולוגיה של הילד. ייתכן ומורים צריכים לאפשר לילדים עם הפרעות קשב וריכוז לקשקש ולנוע כל עוד זה לא מפריע לשאר הכיתה. המחקר של ילדים ובני נוער עם הפרעות קשב וריכוז בדק כיצד תנועתיות, עוצמתה ותדירותה, קשורה עם דיוק במשימות תובעניות קוגניטיביות הדורשות קשב ותשומת לב. המחקר מצא שמשתתפים שנעו בתזזיתיות רבה הציגו ביצועים קוגניטיביים טובים יותר באופן משמעותי. זה מחקר ראשון שהעריך את הקשר בין תנועתיות לבין ביצוע משימות בהפרעות קשב והיפראקטיביות. מתברר שתנועה פיזית במהלך משימות קוגניטיביות עשויה להיות דבר טוב עבור ילדים אלה. "הורים ומורים לא צריכים לנסות לשמור אותם שקטים דוממים ולא נעים. אפשרו להם להתנועע בזמן שהם עושים את עבודתם או משימות קוגניטיביות מאתגרות אחרות. יכול להיות שהיפראקטיביות שרואים בהפרעות קשב והיפראקטיביות, עשויה בפועל להיות מועילה בזמן מסוים. אולי התנועה מעלה את רמת העוררות שלהם, מה שמוביל לתשומת לב טובה. ממצא זה, מצביע שרמת דיוק בהפרעת קשב עשוי להיות טוב יותר ע"י פעילות אינטנסיבית יותר, או כשילדים עם הפרעת קשב נוטים להשתמש במשאבים קוגניטיביים יותר כשהם נמצאים בפעילות גופנית. אולי מורים לא צריכים להעניש את הילדים שזזים, וצריכים לאפשר להם לזוז בחופשיות, כל עוד זה לא מפריע ליתר הכיתה.
ילדים עם ADHD עשויים להפיק תועלת ושיפור בסימפטומים מאורח חיים בריא
כך עולה ממחקר הולטון ניג וחבריו, שיצרו מדד אורח חיים המסכם את המספר הכולל של התנהגויות אורח חיים בריא. לשם כך נבדקו 184 ילדים עם ADHD לעומת קבוצת ביקורת של 104 בני נוער ללא ADHD. והם ממליצים: א) לא יותר מ 1 עד 2 שעות של זמן מסך בסיכום יומי; ב) שעה אחת לפחות של פעילות גופנית מדי יום; ג) הגבלת הצריכה של משקאות ממותקים בסוכר; ד) 9 עד 11 שעות שינה בכל לילה; ה) צריכה של 7 עד 10 כוסות מים ביום, בהתאם לגיל.
כיצד להתגבר על חוסר תיאבון בילד מטופל בתרופות להפרעת קשב והיפראקטיביות?
לוודא אם ילד אוכל או לא אוכל בזמן שהוא בבי"ס: לרוב, ילדים שלוקחים תרופות ממריצות להפרעת קשב (ADHD) אינם רעבים בבית ספר. לכן רצוי לציידו לבי"ס רק במאכלים אהובים עליו, ולבקש ממורים להזכיר לו לאכול. אם הוא לא אוכל בבי"ס, זה בסדר, אולם אז צריך להתמקד יותר בארוחות בבית, בוקר וערב, כדי שהילד יקבל תזונה שהוא זקוק . ארוחת בוקר גדולה: ילד צריך לאכול ארוחת בוקר, מזון עתיר בקלוריות לפני שלוקחים תרופות בבוקר. מומלץ לאכול כריך, אפשר לילדים המעדיפים ג'חנון, המבורגר או פרוסת פיצה, בתוספת פירות לארוחת בוקר. ילדים צריכים קלוריות ותזונה כדי לתדלק את הצמיחה שלהם ולתת להם אנרגיה למשך היום. חטיפים לעתים קרובות: כשרמת הסוכר בדם בילד יורדת, ילד עלול להיות עצבני ולאבד פוקוס. שייק יוגורט הוא חטיף נהדר. חלבון ישמור את הילד במסלול ועשוי למנוע שינויים במצב רוח. להוסיף פירות וזרעי פשתן, שיש בהם אומגה 3 , עשירים בחלבון וקלוריות טובים בחטיפים או כדי להשלים ארוחות לאכלנים "קטנים". להפוך את האוכל לכיף: ילדים עם ADHD אינם אוכלים מספיק, בין היתר מכיוון שהם משתעממים מהר בארוחות. להגיש להם צלחת עם מזון שיתפוס את תשומת לבם.למשל לעצב את הכריכים (להשתמש בחותכי עוגיות), לסדר את המזון בצלחת בעיצובים או פרצופים, ולהגיש רטבים ומטבלים כדי לעשות את הארוחה מעניינת יותר. להגיש מנות קטנות יותר של מזון העתיר קלוריות: ראשית להגיש מזון האהוב על הילד. להתחיל עם מזונות עתירים בקלוריות, כמו בשר ודגנים, ולהגיש במנות קטנות. עם הירקות, להוסיף שמן זית או גבינה כדי להגדיל כמות הקלוריות. ארוחות ערב רגועות ונינוחות: אם ילד נוהג לברוח מהשולחן אחרי כמה ביסים, לשנות רגלי ארוחת ערב, הרגע את הרוחות. שב ליד הילד, עמעם אורות או ניגון מוסיקה מרגיעה. אל תושיב ילד מול מראה או חלון שעלולים להסיח דעתו מהארוחה, שאל אותו שאלות על דברים שקרו במהלך היום. גמישות בזמני ארוחות: ילדים עם הפרעת קשב אינם יכולים להיות רעבים בשעות קבועות. לעבוד איתם על זה, לנסות להזיז את ארוחת הערב המשפחתית מאוחר יותר. לילדים שאינם רעבים כל כך, להציע ארוחה קלה וחטיפים להמשך הערב. להשאיר מזון שאינו מתכלה על הדלפק, כדי שילדים יוכלו לקחת ולאכול לאחר שפגה השפעת התרופות והתיאבון שלהם חוזר. האם צריך תוספי מזון? לא יודעים בוודאות אם תוספי מזון משפיע על תסמיני הפרעת קשב וריכוז. אם הורה חפץ, אפשר לנסות את זה במשך כמה חודשים כדי לראות אם זה עוזר. האם לתת דיאטות מיוחדות כמו ללא גלוטן? כל דיאטה שבה מגבילים מזונות עלולה לגרום לבעיות תזונתיות, לכן לא מומלץ.
כיצד להדריך הרגלי למידה טובים יותר לילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD)?
רבים הילדים המופנים ע"י בית הספר לאבחון הפרעת קשב וריכוז, ובאבחון קליני מוצא אני שעיקר בעיית הילד הינה קשיי למידה, ואילו קשיי קשב וריכוז הנם מינימליים. במקרים כאלה, מוטלת החובה בראש וראשונה על בית הספר, לסייע להם בלימודים בהתאם לצרכיהם (מורת שילוב, הוראה מתקנת, לימוד פרטני, וכדומה). ועל הורים להקנות לילדיהם הרגלי למידה טובים יותר, כפי שיפורט להלן.
נקיטת מהלכים אלה עשויה למנוע טיפול תרופתי או לפחות לגרום לדחיית טיפול תרופתי :
ילדים עם ADHD שהולכים לאיבוד עם שיעורי הבית: הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) גורמת לקשיים ביכולת לעקוב לאורך זמן ולהישאר מאורגנים. אם לילד יש הפרעת קשב, זו אינה אשמתו שהוא מורח לשעות רבות את שיעורי הבית שלו, ולאחר זמן הולך לאיבוד איתם. הורה יכול לעזור לו להתגבר על כך, ע"י זה שילמד אותו מיומנויות כדי להשאירו מרוכז שישתרש בו. לוח שנתי גדול לתזכורות: שקשה להחמיץ אותו, ויעזור לילד עם הפרעות קשב. לקבוע לוח קיר ענק ולשים אותו במקום בולט שהילד רואה אותו הרבה פעמים ביום, כמו על קיר המטבח או ליד שולחן כתיבה שלו. להשתמש בסמנים בצבעים או הערות ולהראות משימות ומטלות קרובות וחופשות בי"ס. להגדיר תחנה לשיעורי בית: ילדים עם הפרעות קשב וריכוז נזקקים לשגרה צפויה להכנת שיעורי בית. להגדיר מקום מיוחד שבו ילד מכין את שיעורי הבית בכל יום. לוודא שאין הסחת דעת מחיות מחמד, אחים ואחיות, רעש מטלוויזיה או מדלת כניסה. לשמור את המקום מצויד בעפרונות, נייר, וכל ציוד אחר שהילד עשוי להזדקק לו. עבודה עם המורים: להיפגש עם מחנך הכיתה של הילד ולעשות אתו את עיקרי התכנית עבור הילד. אידיאלי לעשות את זה לפני תחילת שנת הלימודים, אבל אפשרי לעשות זאת בכל עת. לבקש לוח זמנים של משימות קרובות, בכתב או באינטרנט, ולבקש מהמורה שהילד יוכל להשתמש בזמן חופשי לשיעורי בית. לשמור על קשר באמצעות דואר אלקטרוני. הידיעה שיש תמיכת המורה תעזור מאד. לשמור על לוח זמנים: לוח זמנים יומי הוא מפתח הצלחה לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. להציב להם זמנים קבועים להכנת שיעורי בית, לאכילת ארוחת ערב, וזמן ללכת לישון. במידה ולוח הזמנים בסדר היום נפרץ, להתחיל אותו שוב למחרת היום. הקפדה על לוח זמנים תעזור לילד, ויימנעו תחינות, נדנודים, וויכוחים, ומריבות בין הורה לילד. שימוש בתגמול: אם ילד נראה מתמודד קשה ונאבק עם שיעורי הבית, להציע לו פרסים בסיום העבודה. הפרסים לא צריכים להיות גדולים, אבל הם צריכים להיות מידיים. ברגע שילד תוחב בכעס את שיעורי הבית שלו בתיקו, לספר לו סיפור, לתת לו מדבקה, לאפשר לו זמן בטלוויזיה או במחשב. להכניס את התגמולים לתוך לוח הזמנים של אחרי בית-ספר ולשמור על עקביות. לפצל משימות גדולות: כשילד מתחיל לקבל משימות גדולות או פרויקטים גדולים יותר, כמו סיכומי קריאת ספר, מומלץ לפצל את המשימה הגדולה למספר משימות קטנות יותר, כשכל משימה עם תאריך יעד. בני נוער עם הפרעות קשב וריכוז זקוקים לעזרה עם תזמון משימות לפרויקטים גדולים. שימוש בטיימרים: ילדים עם הפרעות קשב וריכוז מאבדים לעתים קרובות את תחושת הזמן. אפשר להשתמש בשעוני מטבח, או אזעקות בשעונים, או בטלפונים ניידים לציון הזמן. להגדיר לילד פרק זמן מסוים להכנת שיעורי בית. האזעקה גם תעזור להחזיר את הילד למסלול אם דעתו הוסחה. לעזור לילד להתארגן: אם הילד שוכח מטלות בבי"ס או שיש לו ילקוט גדוש בניירות מקומטים, יש לעזור לו להתארגן. לעשות את זה ויזואלית. כמו לתת תיקיות צבעוניות לכל נושא. להכין תכנית גיבוי כאשר יש משימות שלא עושה אותן בבית, לשמור רשימה של ילדים אחרים בכיתה שיכולים לעזור או כיצד ליצור קשר ישיר עם המורה. מתן שבח: עם הפרעת קשב וריכוז או לא, ילדים אוהבים שבחים. זה מעודד ומניע אותם. לכן לשים לב להצלחות שלהם אפילו לקטנות, ולשבח אותם על כל מאמץ ושיפור. זה מעניק הרגשה טובה לילד ולהורה. הישגים קטנים מובילים בהמשך לגדולים יותר. אסטרטגיות למשימות קשות: אם הילד זורם בשיעורי בית במקצועות מסוימים אבל מסתבך ונתקע באחרים, לאפשר לו לעבור ביניהם. להתחיל עם המשימה הקלה, לעבור למשימה הקשה יותר לכמה דקות, ולאחר מכן לחזור לקלה, וחוזר חלילה. עבודה לסירוגין עשויה לעזור לילד להרגיש פחות מוצף. להציב מטרות: גמול הוא דבר טוב, אבל אם הוא גדול מדי, שאינו מציאותי זה יכול לפעול כבומרנג. גמול לטווח ארוך עלול להיות מסובך לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. תכנית טובה יותר היא לקבוע מטרות קטנות ליום או שבוע ולתת תגמולים קטנים אבל מידיים. לכתוב הנחיות: לילד שצריך לעזור לו להבין כיצד לעשות את שיעורי הבית שלו, ראשית, להסביר לו את ההוראות, ולתת לו להסביר אותן בחזרה. גם לכתוב את הוראות צעד אחר צעד בלוח התלוי על הקיר. עבור ילדים רבים, תזכורת חזותית עוזרת מאד. עזרה במעברים: בתקופות של שינוי או מעבר, כמו לכיתה חדשה, או מעבר לבית ספר חדש, הילד עלול להיתקל יותר בבעיית לימודים. לתכנן להציע עזרה נוספת בתקופה זו, עזרה לעתים קרובות יותר, ולעבור על משימות יחדיו.

ספק אם ירידה במשקל מקדמת בריאות-הגישה החדשנית המומלצת לטיפול בהשמנה בילדים

  הקשר בין השמנה (OBESITY) להפרעת קשב והיפראקטיביות ADHD) בילדים
והגישה המומלצת לטיפול בהשמנה

שכיחות ההשמנה בקרב ילדים גדלה באופן משמעותי בשלושת העשורים האחרונים. השמנה היא אחד הגורמים העיקריים לתחלואה גופנית, נפשית ותמותה, לפיכך גורמת לדאגה רבה לבריאות הציבור.
השמנה בילדים מורכבת, מעבר לחוסר איזון פשטני בין צריכת קלוריות לבין הוצאת אנרגיה. הממצאים מרמזים כי גורמי לחץ פסיכולוגיים משפיעים על השמנה בילדים, ומהווים גורם סיכון להפרעות בבריאות הנפש.  כדי לקדם את הירידה במשקל, אין די בהפחתת קלוריות והגברת פעילות גופנית. גישה קודמת זו, לא הביאה לפתרון להשמנה בילדים, כי שיעור ההשמנה לא ירד מאז הוכרזה ההשמנה (Obesity) בשנת 1997 כ "מגיפה עולמית". התמקדות צרה רק על ירידה במשקל, גורמת לתוצאות פסיכולוגיות שליליות בילדים ולהחמרה בבריאותם הנפשית וגופנית. הנחת היסוד הבסיסית הקריטית של המודל המתמקד בתזונה ופעילות גופנית לירידה במשקל בלבל בין המשקל לבריאות, ונתקל בהצלחה מוגבלת. התערבויות כאלה הראו יעילות נמוכה בירידה במשקל, ועכבו פיתוח אסטרטגיות לגורמי סיכון אחרים להשמנה בילדים. ברמה חברתית, התמיכה במודל המבוסס על משקל עלול להוביל לתוצאות שליליות נפשיות כמו חרדה ודיכאון. התבססות על ראיות ממחקרים חדשים ניתן לומר כי הגורמים להשמנה בילדים הם רבים ומורכבים, ואינם מוגבלים רק לחוסר האיזון בין צריכת קלוריות והוצאת אנרגיה.
הפרעת קשב (ADHD) בילדים מגבירה את הסיכון להשמנה בבגרות
שכיחות ההשמנה גדולה יותר באלה שיש להם סימפטומים של הפרעת קשב והיפראקטיביות. צעירים שהיו עם ADHD בילדותם יש סיכוי של 41% להיות שמנים. צעיר עם סימפטומים של היפראקטיביות ואימפולסיביות, שמהווים גורמי סיכון להשמנת יתר גם אם אין לו אבחנה מלאה של ADHD. ככל שבוגר יש לו יותר סימפטומים של ADHD כך הסיכון גדול יותר שיהיה שמן (Patogo 2009).
מה הקשר בין השמנה ל- ADHD? מדוע זה קורה?
ההיפותזה של קמבל ואייזנברג (2009) מסבירה זאת כך: רמת הדופמין במוח עולה כשאוכלים. הדופמין גורם לאדם לשמוח כשיש עלייה ברמת הדופמין, ולכן אכילה נעשית להנאה אצל אנשים. ילדים הלוקים ב ADHD יש להם רמה נמוכה של דופמין בחלק הפרה פרונטאלי של הקורטקס. וכידוע דופמין משפיע בין היתר על הריכוז, מוטיבציה, תכנון, ויכולת לשמור מידע במוח לצורך ביצוע מטלות מורכבות. המזון משמש כתרופה עצמית ללוקים בהפרעת קשב (שאינם נוטלים תרופות),כי הוא מגביר את רמת הדופמין. ואם אין הכוונה והשגחה אז יש אכילת יתר המובילה להשמנה.
ילדי ADHD שאינם לוקחים תרופות יש סיכוי פי 1.5 יותר להיות בעודף משקל מאלה שלוקחים תרופות. מאידך חולי ADHD הנוטלים תרופות עלולים פי 1.6 יותר להיות בתת-משקל בגלל תופעת הלוואי של חוסר תיאבון. כלומר חולי ADHD מטבעם יש להם נטייה לאכילת יתר, ואילו טיפול בסטימולנטים מונעים אכילת יתר. מי שנוטלים תרופות באופן לא סדיר ומפוקח כך שרמת הדופמין אצלם אינה בשליטה אז אוכלים יותר כדי לספק לעצמם דופמין ואתו את רמת שביעות הרצון שלהם, וזה מוביל להשמנת יתר.
ככל שהסימפטומים של ADHD חמורים כך גדול יותר הסיכון להשמנה בצעירים
כך נמצא במחקר של סקוט קולינס וחבריו מאוניברסיטת דיוק (10.2010) שעקבו אחר 15.200 ילדים בשנים 1995-2009. ילדים כאלה אוכלים חמש עוגיות במקום שתיים כי אינם שולטים על דחפים ומתעלמים מסימנים המצביעים שהם שבעים. דייויס מאוניברסיטת יורק בטורונטו טוענת ש "אוכל זה תרופה/סם", אוכל עם הרבה שומן, סוכר ומלח פועל על מערכת הפיצוי במוח באותה דרך כמו התמכרות לסם. ADHD יכולה להוביל להשמנה ע"י התנהגות אכילה לא נורמאלית. טיפול פסיכולוגי המכוון לאסטרטגיית שליטה התנהגותית יכולה להפחית את הסיכון להשמנה.
Dean סיכמה ב- 2012, עיקר הממצאים הידועים, שחוסר איפוק עצמי ואי שליטה על דחפים ב- ADHD גורמים לאכילת יתר ולהשמנה. אבחון בוגרים עם השמנת יתר להפרעת קשב, ומתן טיפול תרופתי גורם לירידה במשקלם. יש הרואים בהשמנה כמחלה נלווית (קומורבידיטי) להפרעת קשב. ADHD ו- Obesity קשורים בתכונה אופיינית של גנים המווסתים את זמינות הדופמין, שמראים רמה נמוכה של זמינות הדופמין רצפטור D2.
מחקר על תחלואה נלווית (קומורבידיטי) בקליניקה של השמנה (Obesity) בבי"ח לילדים בניו יורק (2012), נמצאו הפרעות נלוות אלה בילדים ומתבגרים עם השמנת יתר: ADHD-33%, ODD-30%, חרדה- 26%, הפרעת התנהגות-26%, בעיות פסיכוסומאטיות-6%.
הקשר בין הפרעת קשב להשמנה
מחקר שהובילה פרופ' סימה קומר מבי"ס לרפואה מיו-קליניק במרכז ילדים, מחלקה לאנדוקרינולוגיה סוכרת ומטבוליזם של תזונה (2016), הצביע על קיום קשר בין התפתחות השמנה להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בילדים. גם מחקרים קודמים, הצביעו על קשר בין הפרעת קשב בילדות להשמנה, ומצאו ראיות ראשוניות שהצביעו שהפרעת קשב מוקדמת תורמת להשמנת יתר. כמו מחקר פרוספקטיבי של 8106 ילדים שמצא כי בנות עם אבחנת ילדות של הפרעת קשב היו בשיעור כפול עם השמנת יר, בהשוואה לאלו ללא אבחנה זו. מחקר מיו קליניק הוא מחקר אורך ראשון מבוסס אוכלוסייה, שבחן את הקשר בין הפרעת קשב והתפתחות השמנה, בילדים עם הפרעת קשב, וקבוצות בקרה משני המינים. נמצא גם כי להשמנה לא היה קשר לטיפול בתרופות ממריצות שלא שינו את הסיכון. מסקנתם, יש צורך במודעות גדולה יותר לקשר בין הפרעת קשב והשמנה אצל בנות, בקרב מטופלים ומטפלים.
מחקר מטה-אנליזה ראשון על השמנה (Obesity) בילדים, שהובילו סמואל קורטז חוקר מדעי המוח, ס. ב. פאראון וחבריהם, שפורסם בכתב עת של אקדמיה אמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר, סיפק הוכחה על קשר משמעותי בין הפרעת קשב להשמנה. 
במחקר נכללו 728,136 (48,161 עם הפרעות קשב, וקבוצת בקורת של 679,975 נבדקים ללא הפרעת קשב). קשר משוער בין הפרעת קשב והשמנה עלול להיראות פרדוקסלי, כי במקום להיות היפראקטיבי, אדם עם השמנה לעתים קרובות מכונה "עצלן". עם זאת, אימפולסיביות וחוסר תשומת לב המאפיינים הפרעת קשב עלולים להוביל לדפוסי אכילה לא נכונים שגורמים לעלייה במשקל. גורמים אפשריים כוללים מצב סוציו-אקונומי נמוך, תפקיד של גיל, מין, אזור, מדינה בה בוצע המחקר, היכולים להסביר את הקשר בין השמנת יתר והפרעות קשב וריכוז, לא נבחנו במחקרים קודמים ולא היו ברורים.
מטה-אנליזה להערכת הקשר בין הפרעת קשב להשמנה, מצאה קשר מובהק סטטיסטי בין שני תנאים אלה. שכיחות ההשמנה, גדולה בכ 70% אצל בוגרים עם הפרעת קשב וב- 40% יותר בילדים עם הפרעת קשב, בהשוואה לנבדקים ללא הפרעת קשב. קשר משמעותי הוכח גם כשנוטרלו גורמים נוספים אפשריים, כולל מצב סוציו-אקונומי.
השפעת טיפול עם פסיכוסטימולנטים על המשקל, נבדקה בילדים עם הפרעת קשב והשמנה ונמצא קשר אצל ילדים שקיבלו סטימולנטים לטיפול בהפרעת קשב, כאשר ירד שיעור השמנה בכ- 40% בהשוואה לאלו שלא טופלו. התוצאות צריכות להילקח בחשבון בזהירות, משום שהן מבוססות על קבוצת קטנה של מחקרים, אם כי המספר הכולל של המשתתפים היה עדיין גבוה (9754 יחידים שקיבלו תרופות). חשוב לציין, שתוצאות המבוססות על מחקרי התאמה אינן יכולות להוכיח כי טיפול תרופתי להפרעת קשב, מקטין את הסיכון להשמנה הקשורה ל- ADHD. ייתכן כי טיפול תרופתי המביא לשיפור בתפקודים ביצועיים והפחתת אימפולסיביות, מוביל לדפוסי אכילה סדירים יותר, עם דבקות על תזונה מתאימה ועדיפה. לנוכח ממצאי המחקר נדרשים מחקרים נוספים לבדיקת השפעות ארוכות טווח של טיפול בסטימולנטים על המשקל, כדי לקבוע אם ירידה במשקל קשורה להשפעה מטבולית של סטימולנטים, ולנורמליזציה לטווח ארוך של דפוסי אכילה, או למנגנונים עקיפים אחרים.
סיבתיות הקשר בין הפרעת קשב והשמנה – הנתונים אינם מאפשרים מסקנות מוצקות
בהעדר סימנים ברורים ממחקרים אורכיים, אפשר לציין מספר אפשרויות להסבר הקשר בין הפרעת קשב להשמנה: הוכח כי אימפולסיביות וחוסר ריכוז בהפרעת קשב יכולים להגביר את הסיכון להשמנה; להפרעת קשב ולהשמנה יש גורמי סיכון ביולוגיים משותפים, כולל וריאנטים גנטיים; השמנה או מצבים משויכים לה, גורמים לסימפטומים דמויי הפרעת קשב (ADHD). אימפולסיביות וחוסר ריכוז יכולים להגדיל את הסיכון להשמנה ע"י הגברת התנהגויות אכילה לא נורמליות, וכך גדלה הסבירות להשמנה. חוסר קשב ותכנון כושל, עלולים לגרום לקשיים בדפוסי אכילה סדירים ובמשטר תזונה נכונה. חוסר תשומת לב עשויה להיות קשורה בחוסר מודעות לצריכת מזון.
תפקוד נוירו-ביולוגי משותף להשמנה והפרעות קשב והיפראקטיביות
משקף רעיון שהפרעות במערכת עצבים כוללות שינויים במערכות פיסיולוגיות אחרות. להפרעת קשב והשמנה יש קשר משותף בתפקוד דופמין, אולם הבנה זו צריכה להיות מבוססת יותר. נקודה מעניינת היא "תסמונת גמול חסר", מאופיינת בחוסר טבעי של דופמין, שמוביל לגמול מידי "לא טבעי", כגון אכילה בלתי הולמת, דווחה בהפרעת קשב וגם בהשמנה. מצבים קשורים להשמנה גורמים לתסמינים דמויי הפרעת קשב. בעודף משקל יש הפרעות נשימה בשינה, שינה קצרה או התעוררות מאוחרת, שמציגים סימפטומים דמויי הפרעת קשב.
השלכות בריאותיות קליניות וציבוריות
תוצאות המחקר חשובות מכיוון שהשמנה הקשורה להפרעת קשב עשויה להסביר מדוע חולים עם הפרעת קשב נמצאים בסיכון מוגבר לרמות כולסטרול גבוהות ולחץ דם גבוה. הערכת סיכון להשמנה צריכה להיות חלק מהערכה וניהול של הפרעת קשב (ADHD). על רופאים לסרוק הפרעת קשב בילדים שמופנים בגלל השמנה. להשמנה יש קשר עם בעיות נפשיות אחרות, כמו דיכאון, חרדה, נוסף לקשר עם הפרעת קשב, העשוי להיות משמעותי במיוחד על השלכות טיפול פוטנציאלי בהשמנה. ישנן ראיות לקשר משמעותי בין השמנה/עודף משקל להפרעת קשב, ללא קשר למשתנים אפשריים.
הפרעות אכילה בצעירים חוזות בעיות נפשיות והתנהגותיות בבגרות
מחקר שפורסם (JAACAP 2015) מצא כי אנורקסיה נרבוזה, בולימיה נרבוזה (BN) הפרעת בולמוסי אכילה (BED), והפרעות אכילה ספציפיות אחרות (OSFED), כולל הפרעת שלשול (PD), בילדים בגיל 14- 16 שנים, קשורים מאוחר יותר להיווצרות דיכאון, הפרעות חרדה, אלכוהוליזם, שימוש בסמים, ופגיעה עצמית. הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות, יכולות לחזות תוצאות שליליות, הכוללות הפרעות נפשיות, שימוש בסמים, פגיעה עצמית מכוונת. מחקר זה מדגיש את החששות לבריאות הציבור והשלכות קליניות העתידיות של הפרעות אכילה בקרב בני נוער.
פחות שינה – יותר השמנה
מחקר אלסי טבארס מ- Mass General בי"ח לילדים (Pediatrics ,2014) אחד המחקרים המקיפים ביותר שנעשו , בו נבדק קשר פוטנציאלי בין שינה מופחתת לבין השמנה בילדות. במחקר נמצאו ראיות משכנעות שילדים אשר ישנו באופן עקבי פחות משעות השינה המומלצות בינקות ובילדות מוקדמת, זה גורם סיכון בלתי תלוי ומשמעותי בילדים להשמנה או לעלייה בשומן הגוף הכולל. שינה קצרה הוגדרה כפחות מ-12 שעות ביום מגיל 6 חודשים עד גיל 2 שנים; פחות מ- 10 שעות ביום בילדים בגיל 3 -4 שנים; ופחות מ-9 שעות ביום בילדים בגיל 5 עד 7 שנים.
מנגנונים אפשריים להבנה כיצד משך שינה משפיע על הרכב גוף, כוללים את: השפעת שינה על הורמונים השולטים ברעב ושובע; מסלולים גנטיים משותפים אפשריים הכרוכים בשינה ובחילוף החומרים; יכולת ירודה כדי לקבל החלטות טובות על בחירות מזון והתנהגויות אכילה הנגרמות על ידי חוסר שינה; שיגרה בבית מובילה לשעות שינה מופחתת וצריכת מזון מוגברת; שינה לא מספקת עשויה להוביל להזדמנויות מוגברות לאכול אם באותו זמן מבלים בפעילויות בישיבה, כמו צפייה בטלוויזיה, בעת אכילה וחשיפה לפרסומות למזונות לא בריאים נפוצים. עכשיו ניתן להמליץ לרופאים ללמד ילדים צעירים והוריהם דרכים להשיג שנת לילה טובה יותר, לרבות קביעת שעת שינה עקבית, הגבלת אוכל ונוזל מכיל קפאין בסוף היום, ומניעת הסחות דעת הייטק בחדר שינה. כל אלה יעזרו לקדם הרגלי שינה טובים, שעשויים להגביר הערנות בבי"ס, לשפר את מצב הרוח, ולשפר את האיכות הכוללת של החיים.
הסטת המיקוד ממשקל לכיוון בריאות, תשפר את הבריאות הגופנית והנפשית בילדים
מחקר של ג'נה סול (2016) "פוקוס על בריאות ולא על המשקל, בהשמנה (Obesity) בילדים ומתבגרים " דן בגישה להבנה, טיפול, ומניעת השמנה בילדים שהיא מורכבת יותר משחושבים. כדי לקדם את הירידה במשקל, אין די בהפחתת קלוריות והגברת פעילות גופנית. גישה קודמת זו, לא הביאה לפתרון להשמנה בילדים, כי שיעור ההשמנה לא ירד מאז הוכרזה ההשמנה (Obesity) בשנת 1997 כ "מגיפה עולמית". התמקדות צרה רק על ירידה במשקל, גורמת לתוצאות פסיכולוגיות שליליות בילדים ולהחמרה בבריאותם הנפשית וגופנית.
השמנה בילדים מורכבת, מעבר לחוסר איזון פשטני בין צריכת קלוריות לבין הוצאת אנרגיה. ההבנה הקיימת עד כה, שהגורמים (האתיולוגיה) של השמנה זה מזון ואכילה, הכוללים סוג התזונה של ילד (למשל, מזון מהיר) והתנהגויות אכילה (כמו, אכילת יתר). באשר לגורם של פעילות גופנית ותפקידה באטיולוגיה של השמנת יתר, מבחינים בין פעילות הגופנית ומשך הזמן שילד נמצא בישיבה (כולל זמן מסך), אשר יכולים להיות קריטיים, בהתפתחות השמנה בילדים. מחקרים אחרונים הצביעו על התורשתיות של השמנה ועל תפקידם של גורמי לחץ פסיכולוגיים, המדגישים את ההשפעה ההדדית (אינטראקציה) בין הנטייה הגנטית לבין גורמים סביבתיים.
ספק אם ירידה במשקל מקדמת בריאות
את משקל גוף קשה לשנות באמצעות דיאטה או פעילות גופנית, וירידה במשקל בעצמה עשויה שלא לשפר תוצאות הבריאות, כפי שסברו בעבר. הממצאים מרמזים כי גורמי לחץ פסיכולוגיים משפיעים על השמנה בילדים, ומהווים גורם סיכון להפרעות בבריאות הנפש. תיוג חברתי של השמנה גורם לכך שבני נוער סובלים מהשמנת יתר יישארו שמנים בבגרות. לכן, הסטת המיקוד ממשקל הינה קריטית לקטוע מחזוריות זו. אין זה מפתיע שהמודל, שהיה מקובל בעבר, התמקד במשקל כגורם לשינוי באמצעות דיאטה ופעילות גופנית, נתקל בהצלחה מוגבלת. התערבויות כאלה הראו יעילות נמוכה בירידה במשקל, ועכבו פיתוח אסטרטגיות לגורמי סיכון אחרים להשמנה בילדים, כמו ילדים שמנים שסובלים מהפרעות אכילה הנובעות מגורמי סיכון אחרים. הנחת היסוד הבסיסית הקריטית של המודל המתמקד בתזונה ופעילות גופנית לירידה במשקל בלבל בין המשקל לבריאות. למרות שכבר מכירים בכך שמדידות ביולוגיות אחרות כגון שומן והיקף מותניים, מהווים סמנים טובים יותר למדד בריאות, אולם התרחקות מהמשקל כמוקד העיקרי זו משימה גדולה יותר. עם זאת, ספרות ענפה מצאה כי פעילות גופנית ואורח חיים יכולים לשפר את הבריאות הקרדיו-מטבולית ללא קשר לירידה במשקל. התערבויות ממוקדות משקל יכולות להיות קשורות עם תוצאות בריאותיות שליליות. לדוגמא, דגש על צריכת מזון עלול להוביל לכללי דיאטה ומזון נוקשה בילדים, שהם גורמי סיכון ידועים להפרעות אכילה. ברמה חברתית רחבה, התמיכה במודל המבוסס על משקל יכול להוביל לתוצאות שליליות פסיכולוגיות כמו חרדה ודיכאון.
התבססות על ראיות נוכחיות ממחקרים חדשים ניתן לומר כי הגורמים להשמנה בילדים הם רבים ומורכבים, ואינם מוגבלים רק לחוסר האיזון בין צריכת קלוריות והוצאת אנרגיה: רוב תוכניות המיקוד לירידה במשקל אינן מוצלחות ולא מקנות תוצאות בריאות משופרות; גודל גוף ומשקל אינם בהכרח קובעים לבריאות אדם; בני נוער סובלים מהשמנה, סביר להניח שיישארו כך בבגרותם; סטיות במשקל מהווה איום משמעותי לבריאות גופנית ונפשית; ספרות רפואית ענפה מראה שאפשר לשפר הבריאות הקרדיו-מטבולית ללא ירידה במשקל. לכן הגישה הנכונה לקידום הבריאות זו שאינה תלויה במשקל בני הנוער, אלא מתמקדת בעקרונות בריאות, ומבוססת על ראיות שלא לעודד התמקדות במשקל.
שיטות עבודה המומלצות למטפלים בהשמנה בילדים ובני נוער
אמורות לכלול עקרונות ותוכניות בעבודה פרטנית וקהילתית: על רופאים להיות מודעים לסטיות במשקל והשפעתן, ועל דרכים לתקשר עם בני הנוער; קידום תוכניות המבוססות על ראיות,שיכול לקדם עקרונות אורח חיים בריאים ואיכותיים, ללא התמקדות במשקל, תוך קבלת הגוף על כל צורות וגדלים הקיימים; תכניות המספקות מידע עובדתי על ההיגיון בצורת גוף וגודל, המקדם תחושה של ערך עצמי מבוסס על תכונות פנימיות, אכילה מודעת, תנועה, ופעילות לבריאות; התמקדות בהנאה ממזון והמודעות של רמזי שובע פנימיים יכולה לעזור לטפח יחס בריא בין מזון, מוח, וגוף בילדים. אסטרטגיות עשויות לכלול הימנעות תיוג מזונות מסוימים באופן שלילי ("זבל", "לא בריא") ובמקומן להשתמש במילים חיוביות ("טיפול") הכוללים מזונות כחלק מתזונה מאוזנת. לעודד ילדים ליהנות מכל המזונות, ולאפשר להם להתנסות ולדבר על חוויותיהם החושיות (טעם, ריח, מרקם, צבע). לשאול ילדים איזה מזונות נותנים להם אנרגיה, מה הם אוהבים או לא אוהבים במזונות מסוימים, ולשתף ילדים בתכנון ארוחה והכנתה וקיום אכילה מהנה; מטפלים יכולים לעודד יישום בקהילה של תוכניות, המסייעות לעודד שינוי חברתי בתוך מרפאות, קהילות, וחברות מקצועיות, ולחזק טענות על משקל והשמנת יתר תוך הקפדה מדעית שהם אמצעי חשוב ליצירת שינוי חברתי; בניית מיומנות נוער כולל גורמים מקדמי בריאות, אוכל מזין לגוף ונפש, וקשרים עם משפחה וקהילה, מיומנות חברתית וחיבור לפעילויות משמעותיות, רגולציה עצמית, וכושר הסתגלות להתמודדות תקשורתית; סטריאוטיפים לגודל גוף נפוצים במערכת משפחתית, הטיות שעלולות לגרום לאינטראקציות פוגעות. צריכים להכיר בחשיבות המסגרת המשפחתית ליצירת סביבה ביולוגית, פסיכולוגית בריאה; טיפול משפחתי פסיכולוגי יכול לשפר תקשורת ויחסים במשפחה ולספק משאבים כדי לסייע למשפחות לאמץ מסגרות שמעודדות את כל בני המשפחה להשתתף בפעילויות בעלות אוריינטציה של בריאות ללא קשר למצב המשקל.

השפעות גורמים סביבתיים על הפסיכיאטריה של הילד ומתבגר

עד כמה צריכים להתמקד באבחון לפי DSM ויישום הכלים הרפואיים (פסיכותרפיה ותרופות), לעומת מיקוד פעילותנו לסייע לילדים ומשפחות, כדי לשפר הסביבה הקשורה להתפתחותם

פיטר ס ג'נסן, פסיכיאטר לילד ומתבגר, ותיק ומוערך עבד במוסדות רפואה יוקרתיים בארה"ב כתב בכתב העת JAACAP של החודש יולי 2016, מאמר על השפעות של גורמים סביבתיים על פסיכיאטריה של הילד, לאור מגמת העלייה באבחונים בפסיכיאטריה לילד ומתבגר. אחת הדאגות ששמר בליבו במשך למעלה מעשור, נוגע למגמת העלייה באבחוני פסיכיאטריה של הילד ומתבגר (ביחוד בקרב רבים מהרופאים המומחים). אם כי נבנו מיומנויות חזקות מתמיד באבחונים על פי DSM ובטיפול התרופתי, אולם אלה עלולים לבוא על חשבון הירידה בהבנה של גורמים התפתחותיים וסביבתיים, החשובים בעיצוב ההתנהגות והרגשות של ילדים.
בהתחשב בקלות היחסית שבה הם יכולים להיות מיושמים, כך ייתכן ויש מוצא לגידול הגובר בתרופות פסיכוטרופיות לטיפול בבעיות, שעשויים היו להיות מטופלים באופן נאות יותר בעזרת הידע המעמיק שיש כיום על הקשר שבין הסביבה להתפתחותו של הילד. שאלות הראויות תמיד להישאל ע"י רופאים בעת הערכת ילד חדש (למרות חשש שלא יוערכו מספיק ע"י רופאים מומחים אחרים): האם הילד הזה מרגיש אהוב על ידי הוריו? האם לילד הזה יש לו חבר הכי טוב? האם לילד הזה יש כישורים מיוחדים או כשרון שהוא מרגיש שהוא טוב בו? האם הילד מרגיש בטוח בבית ובשכונה שלו? מעבר למזון ומגורים, האם כל הצרכים הנדרשים להתפתחות בריאה רגשית-חברתית ולהתפתחות המוח היו זמינים לילד?
במהלך התמחותו בפסיכיאטריה לפני יותר מ- 35 שנים, פיטר ג'נסן זוכר לדבריו מקרה של ילד מהשכונה שנבדק ע"י פסיכיאטר ילדים מקומי בשל קשיים שהיו לילד בבית הספר. נתפס לא מוכן כאשר למד את זה, אבל המפתח של הפסיכיאטר החכם, הייתה התערבות מאוד מועילה עבור ילד בלתי ממושמע זה, והיא להעביר את הילד לכיתה אחרת עם מורה יותר תומך ומעודד. עם הזמן, החל לחפש יותר "אתגרים" סביבתיים לילדים אותם העריך ואבחן, שעלולים היו להיחשף להם, והתחיל להתמודד עם בעיות אלה כחלק מתוכנית הטיפול הכוללת שלו. הוא חשש ועדיין חושש כי טיפול בתרופות או אפילו טיפול פסיכותרפי, כמו אסטרטגיות "החלפה", כדי לטפל בבעיות בתוך הסביבה הבעייתיות של ילד, נראית כגישה לא-אופטימלית לילד ומתבגר, בדומה למתן טיפול שיניים עבור עששת ילדים, כאשר הפלרה אוניברסלית עשויה לתת מענה למרבית בעיות הליבה שלהם.
שיעור לכל החיים: כאשר אורח חיים של ילד וסביבתו קשורים להתנהגויות שאינן אופטימליות, עד כמה צריכים להתמקד באבחון DSM ויישום הכלים הרפואיים המקובלים (פסיכותרפיה, טיפול תרופתי, וכו'), לעומת עד כמה עלינו למקד את פעילותנו כדי לעזור לילדים ולמשפחות, למצוא דרכים לשפר את הסביבה שלהם הקשורה להתפתחותם? לדוגמא, אם ילד מתקשה חברתית, האם צריך לטפל בו בקבוצת מיומנויות חברתית, או לספק צורה כלשהי של טיפול בילד, או אולי עדיף לחבר את הילד לאח גדול או אחות גדולה שלו בתכנית חונכות דומה? אם ילד חווה חרדה בעיצומה של אלימות במשפחה,האם צריך טיפול קוגניטיביהתנהגותי או תרופה מעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין, או עדיף לעזור להורים להשיג פתרון הסכסוך או הפרדה הולמת?
מאמר מתודולוגי גם מהחודש בנושא "גורמים סביבתיים המשפיעים על תוקפנות אצל מתבגרים: תפקיד המרחב הירוק בשכונה בעיר" של יונאן וחבריו, הוא ראשון מסוגו שבדק את הקשר בין אורך המרחב הירוק הקרוב, לבין תסמינים התוקפניים של הילדים, במדגם גדול (N = 1,287) של בני נוער מקליפורניה (כולם תאומים או שלישיות). למרות הקושי הנסיבתי התמידי לקבוע ממצאים במחקרים ללא אקראיות, החוקרים עשו מאמצים יוצאי דופן כדי לבחון ולפסול כל מכשול מבלבל רלוונטי. כמובן, שבכל הדברים המבלבלים לא ניתן לטפל בכל מחקר בודד, אבל הם כן בחנו בין היתר, דיכאון אימהי, איכות השכונה, ומצב סוציו-אקונומי. למרות "האפקטים" שהודגמו בגלל המרחב הירוק, היו קטנים יחסית ולא הסבירו את החלק הארי של התנהגות תוקפנית אצל ילד או מתבגר, החוקרים מציינים ובצדק, כי התופעות הקטנות האלה המתפרסות על פני אוכלוסייה שלמה עשויים לגרום לירידה של 12% במספר בני נוער, מעל לסף של משמעות קלינית להפרעות אגרסיביות. הרלוונטיות והכוח של ממצאיהם מקבלים חיזוק מסקירת מחקרים אפידמיולוגיים גדולים מרובים לא רק בארצות הברית אלא גם במדינות אחרות, כאשר מחקרים מוצלבים אקראיים מדגימים את היתרונות והתועלת של חשיפה לסביבה ירוקה, על סימפטומים של הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD).
מחקר נוסף שפורסם גם החודש ב- JAACAP חקר את "השפעת הפעילות הגופנית על תסמיני דיכאון בקרב מתבגרים: סקירה שיטתית ומטה-אנליזה," לקח את הטיעון צעד אחד קדימה. קרטר וחבריו, ערכו חיפוש יסודי בספרות של כל המחקרים בעולם על השפעת פעילות גופנית על תסמיני דיכאון בגיל התבגרות, כאשר הם הסתמכו רק על מחקרים באיכות הגבוהה ביותר, עם הקצאה אקראית לפעילות ספורט לעומת מצבים שונים אחרים. התוצאות שהצטברו מספקות ראיות על התועלת, בסדר גודל בינוני לפחות, של פעילות גופנית על סימפטומים של דיכאון, כשוות ערך ליתרונות המוכחים של מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. תוצאות המחקר הוכיחו כי השפעת הפעילות הגופנית הייתה חזקה יותר בבני נוער עם רמות גבוהות ביותר של התסמינים, אם כי מגמות דומות נרשמו בדגימות לא קליניות באוכלוסייה הכללית.
"מהו המסר לקחת הביתה? העבודה הקלינית בפסיכיאטריה של הילד ומתבגר מהנה כי היא מונחה באמונת הרופא שבהתערבות בחייו של ילד או נער, עשויים לעשות ההבדל בתוצאות. עם נקודת מבט זו, אסטרטגיות של פסיכותרפיה ותרופות, הנם כלים חזקים שעשויים לעשות את ההבדל בתוצאות. לעומת זאת, מה עם הקשרים התפתחותיים וסביבתיים של הילד שכל כך מפריעים לו, ולכן כל מה שאנו עושים "לארגן את הכיסאות" על סיפון הטיטאניק האישי של הילד? בעוד צריך לבחון את גוף הספינה ולראות אם אנחנו יכולים לטפל בבעיות אלה החשובים ביותר לטווח ארוך, ולא להתמקד אך ורק על תיקון מיידי?
כדי להמחיש את דאגתו, למעלה מ 2 עשורים יש לו את הזכות לעבוד במספר מוסדות יוקרתיים. באחד המקרים, מספר פסיכיאטרים לילד בכירים אמרו לו: 'אנחנו לא עושים טיפול ממשפחתי מיושן, זה רק עבור העובדים הסוציאליים.' הוא נדהם, אם מומחים לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר אינם יודעים איך לעבוד ביעילות בהקשר התפתחותי וסביבתי של הילד החשוב ביותר שזו המשפחה, כמה ממה שאנחנו עושים זה רק 'לסדר מחדש את הכיסאות'?"
יתר על כן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בכול מוסד שבו עבד, החניכים ולפעמים אפילו הסגל, התעלמו מהשפעות סביבתיות על ילד ואורח חייו, וכל צורות התפתחות ופסיכוסוציאליות, ובמקום זאת התמקדו בתפקיד הרשמי של "טיפולים" המתמודד לפחות עם מצב רפואי אחד של הילד על פי DSM. יש לברך ככל ש- DSM צועד קדימה, אנחנו צריכים לחזור ולהדגיש במרפאות הקליניות ובתוכניות ההכשרה שלנו, ובפרספקטיבה התאורטית כי DSM, ללא קשר לגרסה, הוא רק תיאור חיצוני של הסימנים אצל ילד, והתסמינים למעשה כמעט אף פעם לא מיידעים אותנו מדוע ילד חווה סימפטומים אלה (החריגים העיקריים הם הפרעת דחק פוסט-טראומטית והפרעה של השפעה ביולוגית, כגון הזיות, שכרות, וכו').
אם מקבלים הנחות אלה, יש להבטיח כי הדור הנוכחי והדורות הבאים של הפסיכיאטרים לילד ולמתבגר, יידעו כיצד להעריך ולהתערב בגורמים קריטיים בסביבת הילדים, וכיצד לשחזר את מרכיבים הבסיסיים של בריאות בהקשרים התפתחותיים המכריעים שלהם. לעתים קרובות זה אומר,שיש להבטיח אסטרטגיות הורות יעילה המצויה במקום,ואם זה לא אפשרי, אולי זה אומר שצריכים למצוא בית אחר עבור הילד. או לפעמים, צריכים לעודד הורים להעביר הילד לכיתה או לבית ספר אחר. או לפעמים זה אומר, שצריך להבטיח שהורים יקבלו טיפול עבור התמכרות לסמים ואלכוהול או להפרעות דיכאון. כל דבר פחות מזה, משמעותו להתעלם מגורמים ארוכי טווח של גורמי לחץ ילדות רעילים, ומתוצאות פסיכו-חברתיים, רפואיים, ופסיכיאטריים.
הערותיי: עבודה חשובה, עם המלצות למקד את פעילותנו כדי לעזור לילדים ולמשפחות, למצוא דרכים לשפר את הסביבה שלהם הקשורה להתפתחותם. גורמים התפתחותיים סביבתיים, חיונים לעיצוב ההתנהגות והרגשות של ילדים. הילדים עשויים להיות מטופלים באופן נאות יותר בעזרת הידע המעמיק שיש כיום על הקשר שבין הסביבה להתפתחותו של הילד. למטרה זו צריך לשתף גורמים נוספים פרט לרופאים ומטפלים, גם את מערכת החינוך והרווחה. בארץ יש לנו עוד הרבה ללמוד ולעשות בכיוון זה. 

ילדים עם ADHD עשויים להפיק תועלת מהסתגלות והתנהלות באורח חיים בריא

הקשר בין אורח חיים להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) בילדים
The Association of Lifestyle Factors and ADHD in Children. Holton, J. of Attention Disorders, May 2016

מחקר חדש, הראה כי ילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) נוהגים באורח חיים פחות בריא מילדים ללא ADHD . בני נוער עם ADHD עשויים להפיק תועלת משיפור סגנון חיים, כגון הגדלת צריכת מים, קיצור זמן מסך, ופעילות גופנית לפחות שעה אחת ביום.
המחקר בדק התנהגויות של אורח חיים על פי מדד אורח חיים שיצרו, אצל 184 ילדים (בגיל 7-11 שנים) עם ADHD לעומת קבוצת ביקורת של 104 בני נוער שאינו ADHD. הפרעת ADHD בדרך כלל מטופלת בהצלחה בתרופות כמו Adderall או ריטלין, אם כי הורים רבים מודאגים לגבי תופעות לוואי של תרופות אלה, ומעוניינים דרכים חלופיות כדי להקל על תסמינים בילדיהם. המחקר חדש זה, הוא הראשון שבדק את ההתנהגויות של אורח חיים בריא בילדים עם ADHD, לעומת ילדים ללא ADHD עם התפתחות רגילה. "הורים רבים של ילדים שאובחנו עם ADHD אינם רוצים שילדיהם יקבלו תרופות, התנהגויות של אורח חיים בריא יכולות להוות התערבות יעילה לצד או במקום תרופות ל- ADHD מסורתיות." אמרה פרופ' קטלין הולטון, מובילת המחקר, מהאוניברסיטה האמריקנית למדעי בריאות ומדעי המוח.
המלצות כוללות המקובלות: זמן מסך – לא יותר מ 1 עד 2 שעות ביום; פעילות גופנית -לפחות שעה אחת מדי יום; הגבלת הצריכה של משקאות ממותקים בסוכר; שעות שינה – 9 עד 11 שעות בכל לילה; שתיית מים – 7 עד 10 כוסות מים ביום, בהתאם לגיל. על פי תוצאות המחקר, ילדים עם ADHD היו בסבירות גבוהה יותר לצרוך מיצים המכילים ממתיקים מלאכותיים; פחות סביר שיקראו ספר במשך יותר משעה ביום; סביר להניח שיהיו חשופים ליותר משעתיים זמן מסך ליום; וסביר יותר שיעסקו פחות שעות של פעילות גופנית במהלך השבוע; הורים לילדים עם ADHD דווחו הרבה יותר כי ילדיהם מתקשים להירדם, ועל בעיית הרגלי השינה של ילדיהם, ופחדם שבעיות שינה עלולות להוביל לבעיות התנהגות. אסוציאציות אלה החזיקו אפילו אצל ילדים שלא לקחו תרופות ADHD, אשר ידועה כגורם הפרעות שינה. הורים לילדים עם ADHD צריכים לדון עם רופא הילדים שלהם, כיצד לשפר התנהגויות בריאות, כגון הגבלת זמן מסך, פעילות גופנית, שיפור שגרת שעת שינה, ושתיית מים במקום משקאות אחרים.
במרבית מחקרי ADHD, הילדים מוערכים לעתים קרובות רק על ידי שאלת סקר אחת על אבחנות רפואיות בעבר. ואילו מחקר קפדני זה כלל דוחות הורים, ראיונות אבחון, וקונצנזוס של שני מומחים רפואיים לאבחון ADHD והפרעות פסיכיאטריות נוספות. המחקר מוגבל בעובדה שהוא בחן התנהגויות הילדים בנקודת זמן אחת. עם זאת, התוצאות הראו כי מחקר ניסוי קליני בעתיד נדרש להעריך את ההשפעה של התערבות באורח חיים על הסימפטומים של ADHD.
יתכן ששינוי התנהגויות סגנון חיים מרובות בבת אחת, יכול להוביל להתנהגויות בריאות אחרות. לדוגמא, פעילות גופנית מגבירה את הצמא, עושה את צריכת המים כאטרקטיבית יותר. פעילות גופנית גם יכולה לקזז זמן מסך ויכולה לשפר את איכות השינה. באופן דומה, הסרת משקאות המכילים קפאין מונעת השפעה משתנה שלהם, עוזרת לעליה בצריכת מים, ויכולה לעזור למנוע הפרעות שינה. מחקר כזה על תוצאות בריאותיות בילדים עם ADHD ממשיך לספק תובנה חדשות, תוך התמקדות במספר הכולל של התנהגויות של אורח חיים בריא אשר עשויים להיות חשובים וחיונים.
הערותיי: מאמר קליל, ותו לא. אינו מבוסס דיו, ולא מחדש דבר. יש אלפי "מחקרים" המתפרסמים, שלהערכתי אינם מקצועיים דיים, ולכן איני מציין אותם באתרי. אולם, מידי פעם, אני מוצא לנכון להביא לידיעה בודדים מתוכם. בשורה תחתונה, אורח חיים נכון, טוב לכול.

פעילות קצרה משפרת סימפטומים של ADHD בצעירים

 פעילות קצרה משפרת מצב רוח ומוטיבציה בצעירים עם תסמינים של הפרעת קשב
Acute Exercise Improves Mood and Motivation in Young Men with ADHD Symptoms
KATHRYN M. FRITZ, PATRICK J. O’CONNOR. Medicine & Science in Sports & Exercise, 2016; 48 ,6

אפילו פעילות/תרגילי ספורט מועטה וקצרה, יכולה לעזור ולהקל על תסמינים של הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות (ADHD) באנשים צעירים, כך עולה ממחקר חדש מאוניברסיטת ג'ורג'יה.במחקר שפורסם החודש בכתב העת לרפואה ומדע בספורט ופעילות גופנית (JMSSE), נמצא כי לפעילות גופנית ישנם יתרונות פסיכולוגיים לאנשים עם סימפטומים קשים של ADHD.
כ 6% מהבוגרים האמריקאים מדווחים על סימפטומים עקביים של הפרעות קשב, אשר מובילים לחרדה, דיכאון, אנרגיה ומוטיבציה ירודים, ביצועים גרועים בעבודה או באקדמיה, וגם תאונות דרכים מוגברות.
"פעילות/תרגילים ידועה כבר כמפחיתה מתח ומאיצה מצב הרוח, ויש לה הפוטנציאל לעזור לסובלים עם סימפטומים של ADHD" אמר המחבר הראשי של המחקר פטריק אוקונור, פרופסור במכללה UGA במחלקת החינוך "בעוד תרופות מרשם ניתן להשתמש כדי לטפל בסימפטומים אלה, יש סיכון מוגבר של שימוש לרעה או תלות ותופעות לוואי שליליות. סיכונים אלה אינם קיימים עם פעילות גופנית."
המחקר בדק 32 גברים צעירים עם תסמיני ADHD חזקים, שרכבו על אופניים בעוצמות בינוניות במשך 20 דקות ביום אחד, וביום אחר ישבו ונחו במשך 20 דקות כמצב ביקורת השוואתי. המשתתפים התבקשו לבצע משימה הדורשת מיקוד, לפני ואחרי שני המצבים בתנאים השונים הנ"ל.החוקרים שמו לב לתנועות רגליים, מצב רוח, מוטיבציה עצמית וריכוז כדי לבצע את המשימה. החוקרים מצאו כי רק לאחר פעילות באופניים, המשתתפים חשו מוטיבציה לעשות את המשימה, וגם הרגישו פחות מבולבלים ופחות עייפים ויותר אנרגטיים. מעניין לציין, כי תנועות רגליים וביצועים במשימה לא השתנו גם לאחר התרגול, אם כי התרגול עזר לצעיר להרגיש טוב יותר בביצוע המשימה.
ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים המראים שאפילו תרגיל יחיד של פעילות גופנית מסייע לאנשים להרגיש אנרגטיים יותר. תוצאות המחקר: צעירים עם סימפטומים של ADHD יכולים להנות פסיכולוגית מאימונים קצרים, בדומה לתועלת שמפיקים בוגרים טיפוסיים העושים פעילות בחוץ. פחות תחושות של בלבול ומוטיבציה מוגברת לבצע משימה קוגניטיבית מראות כי סוגים אחרים של פעילות גופנית קצרה, גם עשויים להועיל לתפקוד הקוגניטיבי. החוקרים מעריכים כי משך הזמן ועצמה שונה של פעילות גופנית, מלבד רכיבה משעממת על אופניים בתנאי מעבדה סטרילית, עשויים להראות השפעות קוגניטיביות גדולות יותר עבור אלו הסובלים מסימפטומים של הפרעות קשב (ADHD).
תגובתי: מחקר חדש נוסף מיני רבים שפרסמתי באתרי (על "פעילות ספורט והפרעת קשב וריכוז"), מראה שיפור בסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז, בילדים העושים פעילות גופנית רצופה וקבועה. במחקר זה, הדגש על תוצאות פעילות גופנית מועטה וקצרה באנשים צעירים – ולא רק  פעילות גופנית רצופה וקבועה – המשפרת גם סימפטומים של ADHD. גם ללא מחקרים, ידוע כי פעילות ספורט טובה לגוף ולנפש, מה שכבר ידעו אבות אבותנו גם כן. אולם ראוי לציין, שכל המחקרים בתחום זה מבוססים בעיקרם על תצפיות והתרשמות ולא על רפואה מבוססת.

 

האם פעילות גופנית הינה שיטת התערבות מבטיחה לשיפור סימפטומים של הפרעות קשב וריכוז ADHD ?

השפעת פעילות אירובית על סימפטומים של הפרעת קשב וריכוז בילדים צעירים
Exercise before school may reduce ADHD symptoms in kids

A Randomized Trial Examining the Effects of Aerobic Physical Activity on Attention-Deficit Hyperactivity Disorder Symptoms in Young Children, Betsy Hoza, Michigan State  University,Journal of Abnormal Child Psychology, September, 2014

מחקר חדש, מצא כי פעילות אירוביות יומית לילדים צעירים בסיכון, לפני בית הספר, יכולה לסייע בהפחתת הסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז, בכיתה ובבית, כמו חוסר תשומת לב, מצבי רוח, וקושי להסתדר עם אחרים.
בתור ילד הקדשת תשומת לב כל היום בבית הספר זה לא קל, בייחוד עבור אלה הנמצאים בסיכון גבוה ל הפרעות קשב וריכוז. "מחקרים קודמים מצביעים על כך שלפעילות גופנית יכולה להיות השפעה חיובית על ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז," אמרה אלן סמית, שערכה את המחקר יחד עם המחברת ראשי טסי הוזה, פסיכולוגית מאוניברסיטת ורמונט.
מחקר קודם מאוניברסיטת מישיגן הראה שתפקוד המוח משתפר, וכן כישורי מתמטיקה וקריאה נהיים טובים יותר, בתלמידי בתי ספר יסודיים שנחשפו לפעילות גופנית אינטנסיבית. בכל זאת, עדיין לא ידוע איך פעילות גופנית עקבית עשויה לשפר מגוון רחב של סימפטומים וליקויים הקשורים להפרעת קשב-ריכוז והיפראקטיביות.
על פני תקופה של 12 שבועות, עקבו אחר 200 תלמידי בית ספר יסודי, החל מהגן ועד כיתה ב' שגם הציגו סימנים של הפרעות קשב וריכוז או לא. התלמידים נבחרו באופן אקראי להשתתף: בקבוצה שסיימה פעילות גופנית מתונה עד נמרצת בכל יום לפני בית הספר, או לקבוצה שפעילויות הילדים בה הייתה סטנדרטית הכרוכה יותר בישיבה יותר בכיתה.
למרות שהממצאים מצביעים על כך שכל המשתתפים הראו שיפור, ילדים עם סיכון להפרעות קשב וריכוז שביצעו פעילות קבועה, נהנו על פני מגוון רחב יותר של שיפור בסימפטומים, מאלה שהפעילויות הייתה מינימלית. יש צורך במחקרים נוספים כדי להבין את התדירות ומידת הפעילות הגופנית שיכול לספק יתרונות לילדים. ההשפעות של פעילות גופנית עשויות להיות אחרות שתלויות בגיל הילד.
למרות מספר השאלות שנותרו בעינן, פעילות גופנית נראית כשיטת התערבות מבטיחה להפרעות קשב וריכוז עם יתרונות ידועים לבריאות הכללית של ילד. זה מעניק לבתי ספר עוד סיבה טובה לשלב פעילות גופנית ליום הלימודים.
הערותיי: עוד מחקר מיני רבים, כפי שפרסמתי באתרי (בפרק על "פעילות ספורט והפרעת קשב וריכוז") המראה שיפור בסימפטומים של הפרעות קשב וריכוז, אצל ילדים העושים פעילות גופנית רצופה וקבועה. אין צורך לחכות למחקרים נוספים, כדי להשתכנע ולעשות פעילות ספורט הטובה לגוף ולנפש, מה שזה מכבר ידעו אבות אבותנו גם כן. נ.ב. בבי"ס בבולטימור ארה"ב (שתארתי גם באתרי), מקדישים חלק נכבד מזמן התלמידים לפעילויות ספורט וחברתיות מגוונות, עם תוצאות טובות מאד.

 

האם יש תפקיד משלים לפעילות ספורט כהגנה מפני הנטייה הגנטית ל- ADHD ?

האם יש תפקיד משלים לפעילות ספורט כהגנה מפני הנטייה הגנטית ל- ADHD ?

Protection from Genetic Diathesis in Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder: Possible Complementary Roles of Exercise, Anna-Sophie Rommel, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, Article In Press

 לדעת החוקרים, חומרת הפגיעה בתפקוד הפונקציונאלי ובהתפתחות תוצאות גרועות בילדים עם הפרעת קשב וריכוז, מושפעים הדדית בין הגנטיקה והסביבה. כדי לקבוע אם פעילות ספורט יכולה להפחית את הסימפטומים של הפרעת קשב וריכוז או את הפגיעה התפקודית, בוצעה סקירה מקיפה של ;16 מחקרים על השפעת הפעילות גופנית על ילדים עם ADHD.
במחקרים עם חיות נמצא כי פעילות גופנית מוקדמת, עשויה להועיל להפחתת סימפטומים של ADHD. מחקרים מעטים שבחנו את השפעת פעילות גופנית בילדים ומתבגרים עם ADHD מציעים שפעילות ספורט יכולה לשפר את סימפטומים התנהגותיים ואת התפקוד. אעפ"י שבמחקרים עם חיות הציעו שפקטור נויטרופיק המופק במוח (BDNF) משחק תפקיד בתיווך וויסות ההשפעה שבין BDNF ל- ADHD, אולם בבני אדם זה עדיין בלתי ברור.
מסקנת החוקרים: הפוטנציאל של פעילות ספורט להפחתת הסימפטומים של ADHD יכולה להבטיח לעתיד לבוא. לשם כך נדרשים מחקרים נוספים.
הערותיי: נושא זה חוזר על עצמו במספר עבודות לא רב, ומסקנות חד משמעיות עדיין אין, אולם בתחושתי ומניסיוני פעילות ספורט יכולה לתרום ולסייע לילדים עם הפרעת קשב וריכוז. כמו שנאמר הספורט טוב לגוף ולנפש. בפרקטיקה אני ממליץ לכל ילד, מתבגר ובוגר שאני מאבחן עם ADHD לעשות פעילות גופנית.