מה מניב תוצאות טובות יותר לטיפול ב-ADHD תרופה אחת או שילוב שתי תרופות יחדיו

סקירה שיטתית על מחקרים על פוליפארמיה (ריבוי תרופות) בפסיכיאטריה לילד ולמתבגר: פוקוס בנושא הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD)

SYSTEMATIC REVIEW OF POLY-PHARMACY STUDIES IN CHILD AND ADOLESCENT PSYCHIATRY: FOCUS ON ADHD, Megan Baker, Robert J. Hilt, Psychiatry Behavioral Medicine. Annual Meeting American Acad of Child & Adolescent Psychiatry, Chicago Oct 14-19, 2019

מטרת המחקר לערוך סקירה שיטתית של מחקרי שילוב של תרופות פסיכיאטריות לבני נוער עם הפרעות קשב וריכוז (ADHD) ולבחון את העדויות התומכות בשימוש ביותר מתרופה אחת פסיכוטרופיות במקביל. החיפוש בספרות הוגבל לאוכלוסיות עם הפרעות קשב (ADHD), כולל הפרעות קשב בתוספת תסמינים נוספים או הפרעות נלוות נוספות (comorbidities).
בסך הכל זוהו 30 מחקרים. 17 מחקרים בדקו תרופות שילוב של אגוניסט α-2 יחד עם תרופה מסטימולנטים, אשר מתוכן 16 התמקדו בטיפול בהפרעות קשב; 7 מחקרים כללו הפרעות נלוות נוספות של מרדנות מתריסה (ODD) והפרעת התנהגות (conduct disorder); ומחקר אחד כלל הפרעת טורט (Tourette’s disorder) בנוסף ל-ADHD; שבעה ממאמרים אלה היו אנליזות חלופיות של אותם שני (RCTs (Randomized controlled trial גדולים המשלבים גואנפצין (Guanfacine) ותרופת סטימולנט לטיפול ב ADHD.
בסך הכל, השילוב בין תרופת אגוניסט α-2 לבין סטימולנט הניב תוצאות טיפוליות טובות יותר בהשוואה לתגובות חלקיות מטיפול בסטימולנטים, למרות עלייה בתופעות לוואי ושיעור הפסקות טיפול גבוה בסקירת הטיפולים בקהילה.
זוהו 5 מאמרים בנושא שילוב של תרופת סטימולנט ואטומוקסטין – 2 מהם היו פרוספקטיביים, מחקר אחד היה המשכיות ו-2 היו סקירות רטרוספקטיביות.
משמע, שילוב שתי תרופות קשור ליותר תופעות לוואי, המחקרים דיווחו במקרה הטוב על תועלת נוספת; במחקר אחד, תגובה חלקית לטיפול התחלתי באטומוקסטין במשך יותר מארבעה שבועות.
8 מאמרים בדקו טיפול עם סטימולנטים וכל תרופה אחרת מלבד אגוניסט α-2 או אטומוקסטין. מתוכם, 5 מחקרים הוסיפו תרופה אנטי-פסיכוטית לסטימולנט, 2 מחקרי ניסוי קטנים הוסיפו (SSRI (Selective serotonin reuptake inhibitor במחקר אחד הוסיפו מייצב מצב רוח, ומחקר אחד אחר הוסיפו מייצב מצב רוח או תרופה אנטי-פסיכוטית, באוכלוסייה עם ADHD והפרעת התנהגות  (behavior disorder) או תוקפנות (aggression).
כקבוצה, מחקרים אלה הטרוגניים בשיטותיהם, במדדי תוצאות ובתוצאות, ומובילים ליכולת מוגבלת להסיק מסקנות עיקריות לגבי היעילות.

מסקנות מחקר זה הראה כי השילוב הטוב ביותר שנחקר על שילוב תרופתי להפרעות קשב (ADHD) היה תרופת סטימולנט יחד עם אלפא-2 אגוניסט, כאשר יתרונות מונותרפיה (טיפול בתרופה אחת) דווחו לעיתים קרובות עבור סטימולנטים בתגובות חלקיות. מאמרים אחרים בנושא שילובי תרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז, עם או ללא מצבים רפואיים נלווים, הראו יתרונות פחות עקביים של מונותרפיה, ושיטות מחקר יותר הטרוגניות מגבילות להסיק מסקנות מוצקות. שילובי תרופות להפרעות קשב וריכוז גרמו לעתים קרובות ליותר תופעות לוואי, וכך הותירו ניסויים במונותרפיה כמועדפים לטיפול בהפרעות קשב (ADHD) אם ניתן להשיג תגובה מספקת לטיפול.
הערותיי:
טוב שנעשתה סריקת מאמרים זו שמסקנתה העיקרית הייתה כי השילוב הטוב ביותר שנחקר בנושא שילוב תרופתי להפרעות קשב  (ADHD), היה סטימולנט יחד עם אלפא-2 אגוניסט.
אולם אני סבור שבטיפול תרופתי להפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) אין צורך בשילוב של שתי תרופות יחדיו.
מניסיוני הקליני, גם אם ל-ADHD נלווית הפרעה נוספת כמו מרדנות מתריסה (ODD) והפרעת התנהגות (conduct disorder), אין צורך בטיפול בשתי תרופות יחדיו, אלא לנסות תחילה טיפול עם מגוון הסטימולנטים בשלוב טיפול התנהגותי-פסיכולוגי, ורק במקרים שזה לא משפר את הסימפטומים (מה שקורה רק במקרים נדירים) בלית ברירה מטפלים במקרים כאלה עם תרופה כדוגמת ריספרדון. במקרים של ADHD הנלווית לה הפרעה נפשית כמו חרדה, דיכאון. אני נוהג  להמליץ לטפל תחילה בהפרעה שהיא הבעיה העיקרית של הילד אשר גורמת לו לקשיי תפקוד הקשים ביותר, אם זו הפרעת קשב או חרדה. לדוגמא, אם זו חרדה ממליץ על טיפול ספציפי המתאים לה תחילה (אפשר לנסות לפני כן טיפול עם סטרטרה העוזרת לחרדה ודיכאון), בשילוב טיפול קוגנטיבי פסיכולוגי-CBT, ולאחר שמתגברים על החרדה אפשר להפסיק ולעבור לטיפול עם סטימולנטים להפרעת קשב.
פרקטיקה כזו בעבודה קלינית מצליחה היטב וחוסכת מילדים צעירים טיפול בו בעת בשתי תרופות.

האם לפני תחילת טיפול בסטימולנטים להפרעת קשב, יש לשקול נזק מול תועלת?!

אסוציאציות בין מסלול הגדילה לטיפול לזמן ממושך בתרופות ממריצות (סטימולנטים) במחקר רב-מודאלי על טיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD)

Trajectories of Growth Associated With Long-Term Stimulant Medication in the
 Multimodal Treatment Study of ADHD,
Laurence L. Greenhill , James M. Swanson , Lily Hechtman
James Waxmonsky , L. Eugene Arnold , Brooke S.G. Molina , Stephen P. Hinshaw, Peter S. Jensen , Howard B. Abikoff , Timothy Wigal , Andrea Howard , Michael Hermanussen, Tomasz Hanć J Am Acad Child & Adolescent Psychiatry

מחקר רב-מודאלי על טיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות (MTA). העריך את האסוציאציות של טיפול לטווח ארוך עם סטימולנטים על מדדי גובה, משקל, ומסת גוף, מילדות ועד לגיל בוגר. במחקר השתתפו 579 ילדים עם  ADHD בגיל התחלתי של 7.0-9.9 שנים, ו-289 קבוצת השוואה נורמטיבית. 568  ו-258 בהתאמה, הוערכו 8 פעמים במשך 16 שנים (גיל ממוצע סופי היה  24.7). מנתוני ראיון הורים הוגדרו קבוצות משנה עם טיפול בתרופות ממריצות: בעקביות (n = 53; 9%), לא בעקביות (n = 374 ; 66%), וזניח (n = 141; 25%), כמו גם מטופלים שהתחילו בממריצים לפני הכניסה למחקר (n = 211; 39%). מסלולי הצמיחה לגובה ומשקל חושבו עבור כל תת-קבוצה.
מסלולי גובה היו שונים בין קבוצות המשנה ולפי שימוש ממריץ לפני כניסה למחקר. האינטראקציה בין הקבוצות לפי הערכה הייתה משמעותית. השוואות גילו הבדלים משמעותיים בקבוצת משנה בנקודת הקצה: בקבוצת עקביות הייתה קצרה בגדילה יתר מאשר בקבוצה הזניחה, כלומר טיפול תרופתי עקבי גרם להקטנה יותר בגדילה מאשר בטיפול לא עקבי. במשקל נראה שוני בתחילה בין תת-קבוצות, שהתכנסו בגיל התבגרות, ואז התפוגגו שוב בבגרותם.
בהשוואה לאלו שטופלו באופן זניח,  16 שנים של טיפול עקבי בילדים עם סטימולנטים להפרעות קשב (ADHD) ב-MTA היה קשור לשינויים במסלול הגובה, להפחתת גובה בגיל בוגר, ולעלייה במשקל ובמדד מסת הגוף. למיטב הידיעה זהו המחקר הראשון שבדק האם רמות שונות של מינון מצטבר של ממריצים במהלך טיפול ארוך טווח, עשויות להיות קשורות למסלולי צמיחה שונים מילדות להתבגרות ועד לבגרות. ניתוח המסלול מתרחב ומספק מידע חדש הנוגע לניתוחי נקודת הקצה בגובה המבוגרים ב- MTA על ידי זיהוי תקופות בהתפתחות (גיל ממוצע 11.7 שנים וגיל ממוצע 14.9 שנים) שעשויים להיות קשורים ביותר לדיכוי גדילה באסוציאציה לטיפול בתרופות. חשוב, מסלול הגובה של תת-קבוצה הזניחים הראה שיא בגדילה לאחר שלוש ושש שנים (בגיל  ממוצע של 11.7 שנים ו-ו14.9), ולאחריו ירידה ויציבות לפי הערכה לאחר 8 שנים (בגיל 16.8), מה שמציע קצב מהיר יותר מהממוצע במקרים שאינם מטופלים עם ממריצים. ההפך מתחזית ספנסר וחבריו במחקרם שילדים עם הפרעות קשב וריכוז (ADHD) שאינם מטופלים  יחוו גדילה בקצב איטי מהממוצע, גדילה קטנה יותר בילדות והסתבכות הקשורה להפרעות בגיל ההתבגרות.
תוצאות המחקר מציעות כי יש לעקוב מקרוב אחר ה- BMI בקרב מתבגרים עם הפרעות קשב וריכוז (ADHD), עם המלצות לפעילות גופנית ודפוסי אכילה בריאים. יש לבצע הערכה מחודשת של המאמצים לשיפור העלייה במשקל בקרב ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז המטפלים בעזרת ממריצים כדי לעורר צמיחה. עלייה במשקל מוגברת, המשמשת לעתים קרובות כסימן לכך שילדים טרום-pubertal עם הפרעות קשב וריכוז על סטימולנטים החזירו את דפוסי הצמיחה הרגילים שלהם, עשויים שלא לתרגם לעלייה בגובה רב יותר בגיל ההתבגרות.
לדוח זה כמה נקודות חוזק עיקריות: ראשית, מדגם ה- MTA היה גדול ואופיין היטב בכניסה למחקר. במהלך המעקב, תועד טיפול מבוסס קהילה במהלך 16 שנים של הערכות פרוספקטיביות כיסו את שלבי הגדילה החשובים בילדות ובגיל ההתבגרות. שנית, הנתונים באו לידי ביטוי בציוני סטנדרטיזציה המתאימים להבדלים טבעיים בין דפוסי הגדילה של בנים ובנות. שלישית, נתונים מדוחות הורים שימשו להגדרת דפוסי הטיפול בתרופות ממריצות לטווח הארוך ליצירת תת-קבוצות של מקרים שטופלו ובלתי מטופלים, מה שעזר להעריך את ההשפעות הקשורות לתרופות על מסלולי צמיחה נפרדות מההשפעות הקשורות בהפרעות קשב וריכוז.
לקחת בחשבון את הממצאים לאור מגבלות עיקריים במחקר : ראשית, הערכות הצמיחה הפוטנציאליות לא היו מבוקרות אלא מצפיות, כך שלא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין דפוסי השימוש בתרופות לבין מסלולי צמיחה. צריך להגביל את השימוש בתוצאות אלה ליצירת השערות לבחינה עתידית. שנית, קבוצת הביקורת ללא ADHD גויסו שנתיים לאחר תחילת הבסיס כאשר הושלם הניסוי המבוקר האקראי, שבמהלכו משתתפי ה-MTA בתרופות כבר הראו שינויים במסלולי הצמיחה שלהם. שלישית, אובדן מטלת הטיפול האקראי 1.2 שנים לאחר המוצא כאשר משתתפי ה- MTA חזרו לטיפול בקהילה ושינויים בנתוני התרופות התרחשו עם התחלה והפסקה שנבחרו על ידי עצמם. זה הסיר את ההגנה מפני הטיה שניתנה על ידי תכנון מבוקר אקראי, מה שמאפשר שההבדלים הבסיסיים במאפייני הבסיס של קבוצות המשנה עלולות להטות תוצאות. העדר הגנה מפני הטיות מקור, בחירה והטיה רטרוספקטיבית  מאפיין את כל מחקרי התצפית הגלויים במעקב. מסיבה זו, מחקר זה אינו בודק קשרים סיבתיים, אלא רק אסוציאציות. למרות פגיעות זו להטיה, קבוצות המשנה שנבחרו עצמן נבדלו באופן משמעותי בשלושה משתנים בסיסיים בלבד מנת משכל, יתרונות והכנסה ביתיים. ניתוחי הרגישות לא הצליחו להראות הבדלים בתוצאה העיקרית כאשר הוסרו אפרו-אמריקאים, או אלה שסבלו מ-ODD מסובך, או כאלה שלקחו תרופות אנטי-פסיכוטיות במהלך המחקר. ניתוחים נוספים לא מצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות שקיבלו מקודם תרופות לאלה שללא תרופות קודמות בקבוצת התסמינים של הפרעות קשב וריכוז, הפרעת ODD נלוות, או במינונים ממוצעים של ME במהלך המעקב.
כנראה שטיפול בתרופות ממריצות יכול להיות בעל אינטראקציות לא ידועות עם הגורמים הביולוגיים העומדים בבסיס הגדילה, כמו הורמוני יותרת המוח, בתקופה מילדות וגיל התבגרות ועד לחיים הבוגרים, שיש להם השפעות בלתי מעורערות על מסלולי הגדילה. ניתן לטפל במגבלה זו באמצעות טכניקות אנליטיות של AUXOL שלא נעשה בהן שימוש במחקר זה המשתמשות במודל מתמטי כדי לזהות השפעות של תרופות על אבני דרך של צמיחה (כלומר, גובה, מהירות גובה, גיל "נקודות ההמראה" או "שיא" התפרצות גדילה של מתבגרים, או תזמון גיל התבגרות) וכדי לקבוע באופן מדויק מסלולי צמיחה.
הממצא העיקרי של מחקר זה – ששימוש ממריצים על רקע התפתחות עשוי להיות קשור להפחת אפשרית בגובה הבוגרים בילדים שטופלו בעקביות לא נמצא בכל מחקרי הגדילה הקודמים בקרב ילדים עם הפרעות קשב שטופלו באופן כרוני עם ממריצים. עם זאת, אותם מחקרים דיווחו על מינונים מצטברים נמוכים יותר ולא השתמשו במתודולוגיה כמו במחקר זה לקביעת מסלולי צמיחה לאורך זמן.
שימוש לא עקבי היה קשור לשינויים מינימליים במסלול הגדילה וירידות קטנות יותר בגובה הסופי של מבוגרים מאשר שימוש עקבי – מרגיע מכיוון ששימוש לא עקבי היה הדפוס הנפוץ ביותר לשימוש בתרופות במעקב MTA. זה מעודד ותומך במחקר עתידי האם הפסקות מתוכננות של מתן תרופות כמו בחופשת הקיץ יכולות להקל על ההאטה בגדילה הקשורה לגירוי ברכישת הגובה.
אם נתוני מחקר אלה ישוכפלו במחקרים נוספים, ההחלטה להשתמש בתרופות ממריצות לטיפול בילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז (ADHD) תדרוש ניתוח חדש ומעמיק לבדיקת התועלת מול הסיכון בשימוש בהם. הרופאים והמטפלים יצטרכו לפרט את התזמון ואת גודל ההשפעות על הגדילה בטיפול בתרופות ממריצות לזמן ממושך. על קלינאים לשתף את המשפחות כדי לקבוע אם השינויים האפשריים בקיצור הגובה בגיל בוגר עד 1.5 אינץ' (=3.81 ס"מ), במשקל וב-BMI (סיכונים להשמנת יתר) עלולים לעלות על הסיכונים שלא לטפל בהפרעות קשב וריכוז אצל ילד. דיון זה חשוב במיוחד מכיוון שההשפעה של תרופות לפני הכניסה ל- MTA על מסלול הגובה מרמזת על כך שטיפול שהתחיל מוקדם עשוי להעצים את אובדן הגובה של מבוגרים אם תרופות ממריצות נלקחות באופן רציף.
חששות אלה מגדילים את החשיבות למחקר מפורט יותר לקביעת התקופות הקריטיות בהתפתחות בהן הצמיחה עשויה להיות מושפעת ביותר מטיפול בתרופות ממריצות. פרסומים עתידיים, כולל אלה המשתמשים בשיטות AUXOL, שיתייחסו לאופן השימוש, העיתוי, והעקביות בטיפול בממריץ כדי לסייע במזעור הסיכון לשינויים הקשורים לתרופות בנתיב הגדילה.
תגובתי: מחקר מאלף ומעניין מאין כמותו בנושא חשוב שרופאים והורים לילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) צריכים לקחת אותו בחשבון בתשומת לב ראויה.  זהו המחקר הראשון שבדק האם רמות שונות של מינון מצטבר של ממריצים במהלך טיפול ארוך טווח, עשויות להיות קשורות למסלולי גדילה שונים מילדות להתבגרות ועד לבגרות.
עיקרי ממצאי המחקר:
א) בהשוואה לאלו שטופלו באופן זניח,  16 שנים של טיפול עקבי בילדים עם סטימולנטים להפרעות קשב (ADHD) ב-MTA היה קשור לשינויים במסלול הגובה, ולהפחתת גובה בגיל בוגר.
ב) שימוש לא עקבי בסטימולנטים היה קשור לשינויים מינימליים במסלול הגדילה וירידות קטנות יותר בגובה הסופי של מבוגרים מאשר שימוש עקבי.
ג) זה מעודד ותומך לבצע מחקר עתידי, בשאלה האם הפסקות מתוכננות של מתן תרופות כמו בחופשת הקיץ יכולות להקל על ההאטה בגדילה הקשורה לגירוי ברכישת הגובה.
ד) טיפול שהתחיל מוקדם עשוי להעצים אובדן בגובה אצל בוגרים אם סטימולנטים נלקחים באופן רציף.
ה) חששות אלה מגדילים את החשיבות למחקר מפורט יותר לקביעת התקופות הקריטיות בהתפתחות בהן הצמיחה עשויה להיות מושפעת ביותר מטיפול בתרופות ממריצות.
מסקנותיי לאור מחקר זה וניסיוני הקליני, על מנת להימנע מהסיכון להאטה בגדילה בטיפול בסטימולנטים בילדים עם ADHD, אני ממליץ:
1. להשתדל לא להתחיל טיפול בסטימולנטים בגיל צעיר אלא אם יש הכרח רפואי לכך (דבר נדיר מאד).
2. לתת טיפול תרופתי במינונים נמוכים שהם גם משפיעים על שיפור הסימפטומים.
3. להימנע במידת האפשר לתת טיפול רציף למשך שנים, אלא לעשות הפסקות בטיפול התרופתי ולהיווכח מה קורה ללא טיפול.
4. בתקופות שאין הכרח או צורך רפואי בטיפול תרופתי עם סטימולנטים רצוי להפסיקו, זה כולל בחופשות קייץ, חגים ושבתות.
5. במרפאתי ובעבודתי הקלינית מזה 18 שנים אני נוהג להמליץ על טיפול תרופתי לילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), לפי הכללים הנ"ל, וכתוצאה מכך לא נתקלתי באף מקרה של האטה בגדילה (כולל בילדים המטופלים עם הורמון גדילה בתאום עם אנדוקרינולוגים).

59% מהסטודנטים משתמשים לרעה בתרופות ממריצות – כיצד למנוע זאת?

מאמר מערכת: תרופות ממריצות: ידיד או עוין?
Editorial: Stimulants: Friend or Foe? Timothy E. Wilens MD and Tamar Arit Kaminski BS, Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, Article in Press

הסטימולנטים נותרו כתרופת הבחירה לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD), בין היתר בשל ההשפעה הגדולה שלהם ברפרטואר הפרמקותרפיה לטיפול בהפרעות קשב הם יעילים ביותר. כאשר משתמשים בהם באופן מתאים, הם גם בטוחים למדי ולמעשה מקלים על שימוש לרעה בסמים או אלכוהול. אם כך אז על מה הרעש וכל המהומה?
הסקירה המקיפה של Faraone et al.  בגיליון זה של כתב העת נותן לנו הפסקה באשר לשימוש בטוח בתרופות הממריצות, במיוחד אצל סטודנטים במכללה. בעוד שטיפול לגילאי 16 עד 26, המכוונים בדרך כלל לצעירים בגיל המעבר, מודעים לפוטנציאל העקיפה והשימוש לרעה בסטימולנטים. במחקר זה  נבדקו סקירות שיטתיות וניתוחים מטה אנליזה של ​​יותר ממאה מחקרים המתמקדים אך ורק בנושא זה. האמנם למעלה ממאה מחקרים שהוקדשו לשימוש הלא-רפואי (NMU) של ממריצים? כן באמת! מחקרים אלו, כאשר הם מצטברים, מהווים נקודה חיונית: ההסטה והשימוש לרעה של ממריצים בקרב צעירים אינו נדיר והולך ומחמיר. האקסיומה של פאראון וחב' הוא פשוט וישיר: אנו מדברים על תרופות מפוקחות. וצריך לחנך, למנוע, ובסופו של דבר לפקח על עצמנו.
בסך הכל 5 מיליון בוגרים בארצות הברית ניצלו שימוש לרעה בתרופות ממריצות (NMU) במהלך 2015–2016. בסקירה זו, הערכות מראות כי שימוש לרעה בתרופות ממריצות (NMU ) מתרחש אצל כ-59% מכלל אוכלוסיות המכללות וכי כ-80% מהאנשים מעבירים את תרופות ה-ADHD שלהם לאחרים. בחינה איכותית של הטבלאות המשלימות מצביעה על כך שהעברת הסטימולנטים ממשתמשים לגיטימיים של סטימולנטים לאוכלוסיית הסטודנטים הכללית וכן שימוש לרעה בסטימולנטים שלהם ל- ADHD, מתרחשות בעקביות אצל 1 מכל 8 אנשים. השיתוף יוצא הדופן הזה אינו מפתיע: פשוט שאלו סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות אם יש שימוש לרעה בתרופות אדראל או ריטלין במוסד שלהם – תמיד התשובה היא כן מהדהד עם מספר דוגמאות.
החוקרים מדריכים אותנו במגוון תוכניות והדגשים של מחקרים אלה במידע המשלים, אשר ממליצים לבחון (טבלאות ומספרים הם דרך יעילה מאוד לסרוק כמויות גדולות של נתונים). שני סוגים של מחקרים הופיעו: מחקרים גדולים בסקר אפידמיולוגי עם מעט שאלות מוכוונות, וגם מחקרי ראיון קטנים יותר ומעמיקים. למרבה הפלא, תוצאות הנגזרות הן ממחקרי הסקר והן ממחקרי הריאיון, מתכנסות ומדגימות תוצאות דומות.
אם כן, מיהם האנשים הפרוטוטיפים העושים שימוש לרעה בתרופות ממריצות? בראש ובראשונה אנשים העושים שימוש לרעה בתרופות ממריצות הם ברובם סטודנטים באוניברסיטאות במוסדות תחרותיים יותר. רכישת סטימולנטים לשימוש לרעה מדווחים כ"קלים". בדומה לתרופות מבוקרות אחרות, רכישת תרופות ממריצות היא ברובה מחברים ומשפחה, אם כי במחקר אחד, עד 20% מהאנשים שעשו שימוש לרעה בסטימולנטים, דיווחו שהשיגו זאת תוך הונאה ובמרמה באמצעות רופאים. לפיכך, הנתונים המצטברים מראים כי בעוד שהרופאים המטפלים צריכים להישאר ערניים, רוב הצעירים מאובחנים ומטופלים ב- ADHD כראוי, כולל שימוש מתאים בממריצים.
נראה כי שימוש לרעה בממריצים מסמן נוכחות של בעיות אחרות. כמו, שיעורים גבוהים באופן עקבי של הפרעת שימוש בחומרים (SUD), ירידה אקדמית, הפרעות קשב וריכוז, הפרעה בתפקוד נוירופסיכולוגי ופסיכופתולוגיה אחרת. מחקר אחד אף מראה כי לאחר 15 שנים של מעקב, SUD ותת-תפקוד כללי נמשך קשור ל- NMU מוקדם יותר לסטימולנטים.
לא כל ה- NMU זהה. הסיבה שאנשים משתמשים לרעה בממריצים, בהחלט ישנם מספר אנשים שרוצים להתמקד בסטימולנטים; עם זאת, נראה שהם המיעוט. טטר וחב'. הבהירו כי השימוש מסיבות אקדמיות או פרו-קוגניטיביות היה הסיבות המודגשות ביותר, אף על פי שנתונים אחרים שהוצגו מעלים כי NMU מתרחש לעיתים קרובות בהקשר של ירידה אקדמית כוללת וממוצעים של ציון נמוך יותר. הרעיון של השפעות תרופות ממריצות לפרו-קוגניטיביות בקבוצות שאינן מסוג ADHD נותר בגדר חידה. לאחרונה בדקנו את סוגיית השיפור עם ממריצים בקבוצות שאינן עם  ADHD נמצאה ספרות מעורבת מאוד: למעשה מחצית מהמחקרים המבוקרים מראים כי למעשה הציפייה מממריצים, אינם אלה שהמריצו בפועל, אשר שיפרו את הביצועים הקוגניטיביים, אלא בעצם מסמן את נוכחותה של תגובה פלצבו גדולה.
למדנו גם שרוב ה- NMU הוא על ידי מתן דרך הפה. עם זאת, בחלק מהדגימות, מיעוט ניכר של עד 40% השתמשו בחומרים ממריצים באופן אינטרה-נזלי (תוך-נחיריים)  באמצעות ממריצים עם שחרור מיידי. דרכי ניהול חלופיות משנים את פרופיל הפרמקוקינטיקה, מגבירים את השימוש לרעה שעלולים לגרום לתחלואה ותמותה קשה. יש להניח, ככל שדרכי ההתנהלות  אגרסיביים יותר, כך גדל הסיכוי לשימוש לרעה בתרופות ופסיכופתולוגיה אחרת.
שיעורים שנלמדו והשלבים הבאים שנגזרו מסקירה זו הם בשפע. המחברים דנים ביוזמות להפחתת השימוש לרעה בממריצים. התערבויות חינוכיות מבוססות אמפירית בכדי להפחית את השימוש לרעה בממריצים בקבוצות שאינן מטופלות צריכות לכלול חינוך אודות הסיכונים הרפואיים והמשפטיים של השימוש לרעה סילוק המיתולוגיה של הנורמליות על שימוש לרעה, שינוי הערכים סביב שימוש לרעה, והדגשת שיפור הביצועים הבלתי עקבי של ממריצים בקבוצות ללא ADHD . יש גם למנוע שימוש לרעה ברמת הרופא המטפל, בחולים שרושמים להם תרופות להפרעות קשב וריכוז.
החוקרים מדגישים את הצורך במחקר נוסף, בנוסף לרעיונות שהועברו על ידי המחברים, עלינו לשקול מחדש את קבוצות התרופות הממריצות עצמן. יש צורך חמור בפיתוח ממריצים המרתיעים מפני שימוש לרעה באמצעות שימוש בתרופות ספציפיות עם פחות שימוש לרעה כמו Lisdexamfetamine, Serdexmethylphenidate, תוך עידוד השימוש המתאים שלהם לטיפול לגיטימי בקרב צעירים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז (ADHD).
הערותיי: זה מחקר נוסף מיני רבים שצרפתי זה מכבר לאתרי, המרתיעים על שימוש לרעה בתרופות סטימולנטים. לאור זה, ההמלצות לרופאים, למערכות הרפואיות והאקדמיות:
1) להיות מודעים למאפיינים של המטופלים: למשל, האם הם בסיכון להעביר את הממריצים או שמטבעם יש עיסוק בשימוש לרעה בממריצים שלהם.
2) אחסון בטוח של ממריצים, ייעוץ למטופלים הסטודנטים שלא לאחסן תרופות סטימולנטים בארונות רגילים, משם סטודנטים אחרים עשויים לחפש תרופות מפוקחות.
3) לדון באקדמיה  עם סטודנטים על הסוגיות האתיות ומדיניותה לשימוש לרעה והעברה לאחרים.
4) לדון בקונוטציה המשפטית של שימוש בממריצים. בהתחשב בעוצמת הממריצים, וסטודנטים שמעבירים את התרופות שלהם עשויים להיות בסיכון לאשמה להפצת תרופות בפיקוח.
5) לרשום את הכמות הנכונה של תרופות: ולהימנע מרישום ממריצים לצורך מלאי. הנתונים מראים כי עודף אספקה ​​של תרופות מבוקרות הם מניעים את הסטתם והעברתם לאחרים. 
6) לרשום תרופות ל- ADHD עם אפשרות נמוכה יותר לשימוש לרעה. בקבוצות סיכון גבוהות יותר, יש לקחת בחשבון בתרופות ממריצות את יעילותן, וממריצים לשחרור ממושך, שלמרות שאינם נקיים מחבות שימוש לרעה, הם מבטאים שימוש לרעה נמוך יותר במהותו. באופן דומה, רצוי לצמצם את השימוש בתרופות ממריצות לשחרור מיידי.

 

סיכונים לצעירים עם ADHD לעבריינות, הפרת החוק והתנהגות פלילית

צעירים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) והפרת החוק

ADHD IN JUVENILE JUSTICE Anthony Leon Rostain, Prof Psychiatry and Pediatrics University of Pennsylvania School of Medicine, Philadelphia, USA, Annual Meeting American Acad of Child & Adolescent Psychiatry, Chicago October 14-19, 2019

זה מכבר נצפה כי הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) בקרב צעירים הם גורם סיכון לעבריינות, הפרת חוק והתנהגות פלילית. לדוגמה, בקרב צעירים עם הפרעות קשב וריכוז שיעורים גבוהים פי שניים של בעיות הקשורות לנהיגה, כמו עבירות תנועה של נהיגה במהירות ובפזיזות, וגרימת תאונות דרכים. קבלת החלטות התנהגויות אימפולסיביות ולקיחת סיכונים וגם צעירים אלה נוטים למעורבות במערכת המשפט הפלילית. ועושים מעשים אנטי-חברתיים, מעצרים וכליאה שכיחים מאוד באוכלוסייה זו. קיימת עלייה בשיעור פי 5 בשכיחות הפרעות קשב וריכוז (ADHD) בקרב עברייני נוער, וגידול פי 10 של אסירים בכלא בקרב אוכלוסיות הבוגרות. שיעור השימוש לרעה בחומרים ממכרים בקרב נוער עם ADHD הנו פי 1.5 עד 2.8 פעמים יותר מאשר שיעורם בנוער ללא ADHD. הסטה לאחרים של תרופות מרשם היא התנהגות אנטי-חברתית נוספת שנראית באוכלוסייה זו.
ישנה ספרות ענפה על הקשרים בין ADHD ומעורבות במערכת המשפט הפלילית. לפסיכיאטר לילד ומתבגר העובד עם עברייני נוער עם ADHD במיוחד בכל הקשור לפסיכולוגיה חינוכית, קידום בריאות, הפחתת סיכונים ונזקים, מעורבות במערכת המשפחתית, ולסנגר על המטופלים. בהיבט הקליני יש גישות מעשיות לטיפול באוכלוסיית חולים זו המצויה בסיכון.
ילדים ומתבגרים הסובלים מהפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) מתקשים לווסת את הרגשות והדחפים שלהם, וככאלה, הם בסיכון גדול יותר מאשר בני גילם לפתח התנהגויות שליליות כמו שבירת הכללים, התנהלות בלתי אחראית, מאבק עם אחרים, נהיגה בפזיזות, שימוש בסמים ולהיכנס בצרות עם החוק. ברגע שהם מעורבים במערכת המשפט הפלילית, בני הנוער עם ADHD יש ליקויים תפקודים ביצועיים המובילים אותם: להתקשות למלא אחר הוראות, אי שמירה על התנהגויות חוקיות על פי החוק, מסתכסכים עם אחרים, אינם עומדים בדרישות מערכת המשפט. יתרה מזאת, הקושי בגישה לשירותי בריאות, כולל תרופות והתערבויות פסיכוסוציאליות, נותר אתגר מרכזי עבור בני נוער עם הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) במערכת המשפט הפלילית.
לפיכך, חשוב שמרפאים העובדים עם מטופלים הסובלים מהפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) יבינו את הסיכונים הכרוכים במעורבות החוק  בצעירים וכיצד ניתן לענות בצורה הטובה ביותר על צרכיהם לשיפור מצבם.
הערותיי: מחקרים רבים בנושא זה פורסמו זה מכבר וחלקם הנכבד צטטתי באתרי. ראוי שוב להדגיש זאת לתשומת לב המטפלים, רופאים, הורים ובוגרים. ממצאי המחקר הנוכחי בולטים:
בקרב צעירים עם הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD) שיעורים גבוהים פי שניים של בעיות הקשורות לנהיגה, כמו עבירות תנועה של נהיגה במהירות ובפזיזות, וגרימת תאונות דרכים. קבלת החלטות התנהגויות אימפולסיביות ולקיחת סיכונים וגם צעירים אלה נוטים למעורבות במערכת המשפט הפלילית. ועושים מעשים אנטי-חברתיים, מעצרים וכליאה שכיחים מאוד באוכלוסייה זו. קיימת עלייה בשיעור פי 5 בשכיחות הפרעות קשב וריכוז (ADHD) בקרב עברייני נוער, וגידול פי 10 של אסירים בכלא בקרב אוכלוסיות הבוגרות. שיעור השימוש לרעה בחומרים ממכרים בקרב נוער עם ADHD הנו פי 1.5 עד 2.8 פעמים יותר מאשר שיעורם בנוער ללא ADHD. הסטה לאחרים של תרופות מרשם היא התנהגות אנטי-חברתית נוספת שנראית באוכלוסייה זו.

נערים בגיל 15-12 עם ADHD התמכרו לקנביס (57%) "כתרופת כניסה" להתנסות בחומרים ממכרים אחרים

בעיית התמכרויות בהפרעות קשב וריכוז: ניתוח של 0.8 מיליון מתבגרים מאושפזים

ADHD AND SUBSTANCE USE DISORDERS: AN ANALYSIS OF 0.8 MILLION ADOLESCENT INPATIENTS, Rikinkumar Patel MD, Annual Meeting American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, Chicago October 14-19, 2019

מטרות המחקר להעריך את המנבאים הדמוגרפיים של הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) ואת הקשר שלה לספקטרום של הפרעות בשימוש בחומרים ממכרים (SUD) ולהבחין בהבדלים הדמוגרפיים ביניהן בקרב חולים מאושפזים.
במחקר ניתחו 800,614 אשפוזים פסיכיאטריים (גילאים ≤ 18 שנים), מתוכם 11,233 חולים מאושפזים (1.4%) בעיקר בגלל הפרעות קשב (ADHD), בקבוצת מדגם האשפוז בפריסה ארצית (2010–2014). קודי ICD-9 שימשו לגילוי הפרעות בשימוש בחומרים ממכרים (SUD), ומודל רגרסיה לוגיסטית שימש כדי להעריך את יחס הסיכויים ל- SUD בקרב חולים מאושפזים עם ADHD.
תוצאות המחקר הראו, שיעור גבוה יותר של מטופלים עם ADHD היה בגילאי 12-15 שנים (74.3%), ולבנים היו סיכויים גבוהים פי 4 (95% CI 3.73-4.09). למרות שכיחות גבוהה יותר של ADHD בלבנים (51.9%), למתבגרים שחורים והיספניים סיכויים גבוהים פי 1.3-1.4 לאשפוז הקשור ל ADHD
אלה עם הפרעות בשימוש בחומרים ממכרים (SUD), הפרעת השימוש בקנאביס (12.4%) הייתה הנפוצה ביותר, ואחריהן טבק (7.3%), ואלכוהול (4.8%). קוקאין/אמפטמין (88%) ואופיואידים (60%) שימשו בבני נוער בגילאי 16-18 שנים, ואילו השימוש בקנאביס היה גבוה יותר בקרב נוער בגילאי 12-15 שנים (57%). מתבגרים שחורים השתמשו בעיקר בקוקאין/אמפטמין (50%) וקנאביס (35.3%), ואילו מתבגרים לבנים השתמשו בקוקאין/אמפטמין וטבק (72.2% כל אחד).

מסקנות המחקר: השימוש באופיואיד וקוקאין/אמפטמין היה בעיקר בקרב בנים ומתבגרים יותר (גילאי 16-18) עם ADHD. שימוש בקנאביס היה נפוץ בקרב בני נוער בגילאי 12-15. קנאביס ידוע גם כ"תרופת הכניסה" (“gateway drug”), מה שהופך את הנוער לפגיע להתנסות בחומרים אחרים. לפיכך, יש לבחון ADHD ו- SUD ולדרוש תשומת לב רבה יותר למחקרים עתידיים כדי לשפר את איכות החיים לאחר הטיפול.
הערותיי:
בישראל תחום הקנביס תופס תאוצה מסוכנת על ידי שיווק אגרסיבי והשפעה אינטנסיבית על קהל הרופאים, משרד הבריאות, הממשלה והכנסת. כמו כן, גיוס ושיתוף "מפורסמים" (כמו ראשי ממשלה לשעבר) לעסק של מיליארדים, כאשר הבטחתו הרפואית רחוקה מאד מיישום רפואי יעיל אם בכלל. מאידך, הספרות הרפואית של השנים האחרונות מלאה בסיכונים הרציניים הכרוכים בשימוש בקנביס. מדהים עד מחריד שבישראל נערכים "מחקרים מוזמנים" לטיפול בקנביס בילדים צעירים מאד, הלוקים בהפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD), על מה זה אמור להשפיע בילדים על הרצף האוטיסטי מהסיווג הקל עד החמור: על קשר העיין  והחברתיות? החזרתיות? על יכולת הדיבור והתקשורת? על התפרצויות זעם והפרעות התנהגותיות?  או שמא על היכולת האינטלקטואלית של הילד האוטיסט? מה הגיוני יותר מכך, שיעשו את המחקרים קודם כל במבוגרים ויניחו לילדים הצעירים. אולם "ספקטרום האוטיזם" הוא אייטם ראשי ומושך בחדשות, וקנביס כבר בדרך הסלולה לתת פתרון לזה?!… 

אסוציאציות מובהקות בין ASD, ADHD, הפרעות נוירו-התפתחותיות ומוגבלות אינטלקטואלית – לבין עיכוב בהתבגרות, והיפוגונודיזם.

יש יותר אוטיזם (ASD), הפרעת קשב והיפראקטיביות בקרב מתבגרים הסובלים מהיפוגונדיזם, עיכוב בהתבגרות

Autism, ADHD risks increased for adolescents with hypogonadism, delayed puberty, Ohlsson Gotby V, Prof neuropsychiatry Karolinska Inst. Stockholm, J Neuroendocrinology Nov, 2019

ילדים עם היפוגונדוטרופיק היפוגונדיזם או עיכוב בהתבגרות נוטים יותר לפתח הפרעות נוירו-התפתחותיות, כמו הפרעה בספקטרום האוטיסטי (ASD), הפרעות קשב וריכוז (ADHD) ומוגבלות אינטלקטואלית, בהשוואה לילדים העוברים התבגרות נורמלית, זאת על פי ממצאי מחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of Neuroendocrinology.
קלינאים צריכים להיות מודעים על קיום מחלות נלוות (קומורבידיות) המדווחות בהיפוגונדוטרופיק היפוגונדיזם, בעיכוב התבגרות והפרעות נוירו-התפתחותיות (כמו ASD, ADHD). ובמידה ויש דיווחים על קשיי למידה, בעיות חברתיות אצל המטופלים עם היפוגונדוטרופיק היפוגונדיזם או עיכוב בהתבגרות צריך להמשיך בבדיקות פסיכולוגיות וקליניות.
במחקר ניתחו נתונים מרשומת: המטופלים הארצי, מתרופות המרשם בשבדיה, מהחינוך השבדי, ממרשם האוכלוסין הכולל, ממאגר הקליני לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים, מהרשומה הרפואית הלידה השוודית. רישומים אלה אפשרו לחוקרים להעריך הפרעות בספקטרום האוטיזם, הפרעות קשב וריכוז ואבחון מוגבלות שכלית אצל מתבגרים הסובלים מהיפוגונדוטרופיק היפוגונדיזם (בנות n = 264; 32% ) ומתבגרים עם עיכוב בהתבגרות (בנות n = 7,447; 23% ) וכן 10 בקרות לכל מקרה המותאם לגיל, מין ומדינת מוצא.
תוצאות המחקר הראו אסוציאיות מובהקות בין המצבים הרפואיים האלה:
1) בקרב הסובלים מהיפוגונדיזם 3.8% הם סבלו גם מהפרעה בספקטרום האוטיזם לעומת 0.7% מהבקרות. הסיכויים ללקות בהפרעה בספקטרום האוטיזם היו גבוהים פי חמישה בקרב ילדים עם היפוגונדיזם לעומת אלה ללא היפוגונדיזם (OR = 5.68; 95% CI, 2.56-12.59).
2) ילדים הסובלים מהיפוגונדיזם או עיכוב בהתבגרות נוטים יותר לפתח הפרעות נוירו- התפתחותיות, כמו אוטיזם, הפרעות קשב, ומוגבלות אינטלקטואלית, בהשוואה לילדים העוברים התבגרות רגילה.
3) ילדים עם עיכוב בהתבגרות, 3% סבלו מהפרעה בספקטרום האוטיזם לעומת 2.1% מהבקרות.
4) בקרב הסובלים מהיפוגונדיזם 8% סבלו מ-ADHD לעומת 2.8% מהבקרות. משמע, הסיכויים ללקות בהפרעות קשב והיפראקטיביות גבוה פי שלוש בקרב אלו עם היפוגונדיזם לעומת אלה ללא היפוגונדיזם (OR = 3.04; 95% CI, 1.82-5.07).
5) בילדים עם עיכוב בהתבגרות, 8.2% לקו ב-ADHD לעומת 5% מהבקרות. הסיכויים ללקות בהפרעות קשב והיפרקטיביות היו גבוהים יותר בקרב אלו עם עיכוב בהתבגרות לעומת אלה ללא עיכוב (OR = 1.72; 95% CI, 1.57-1.88).
6) בקרב הסובלים מהיפוגונדיזם, 8.3% היו עם מוגבלות שכלית לעומת 0.5% מהבקרות. הסיכויים ללקות בנכות אינטלקטואלית היו גבוהים פי 18 יותר בקרב הילדים עם היפוגונדיזם, לעומת אלה ללא (OR = 17.97; 95% CI, 8.88-36.34).
7) עבור אלה עם עיכוב גיל ההתבגרות, 3.5% היו עם מוגבלות שכלית לעומת 1.25% מהבקרות. הסיכויים ללקות בנכות אינטלקטואלית היו כמעט פי 3 יותר בקרב אלה עם עיכוב גיל ההתבגרות לעומת אלה ללא עיכוב (OR = 2.95; 95% CI, 2.56-3.39).
ישנן עדויות מוגבלות לכך שאי הרגולציה של הורמוני המין המובילה להיפוגונדיזם היפוגונדוטרופיק ועיכוב בגיל ההתבגרות משפיעה על התפתחות המוח והפרעות הקשורות אליו. אם מחקרים נוספים יוכלו לזהות מנגנונים או גנים ספציפיים העומדים מאחורי האסוציאציות הללו בין המצבים הרפואיים הנ"ל, ישנה אפשרות לספק הנחיות רפואיות והתערבויות מוקדמות יותר למצבים אלה.
הערותיי: מחקר חשוב ומעניין מאד המראה את הקשר המובקק בין המצבים הרפואיים האלה:  בין ילדים עם עיכוב בהתבגרות והיפוגונדיזם, לבין הפרעות נוירו-התפתחותיות, כמו אלה עם מוגבלות שכלית ולקות אינטלקטואלית, ואלה עם הפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD), והפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD). 

אוטיזם בילדים קשור לעלייה מוגזמת במשקל

הפרעה בספקטרום אוטיזם (ASD) בילדים קשורה לעלייה מוגזמת במשקל

Autism associated with excessive weight gain among children Kahathuduwa CN, et al. Prof. Dep psychiatry Texas Tech Uni Health Sciences, Pediat Obesity. Nov 2019

ילדים עם הפרעה בספקטרום האוטיזם (ASD) הם בעלי סבירות גבוהה יותר של 41% לפתח השמנת יתר בהשוואה לילדים ללא אוטיזם המתפתחים כרגיל הגרים באותם אזורים גיאוגרפיים, זאת על פי ממצאי שנערכו בסקירה סיסטמתית ובמטה-אנליזה שפורסמה בכתב העת Pediatric Obesity. נראה כי ילדים עם אוטיזם נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח עודף משקל והשמנת יתר, במיוחד כאשר הם גרים בארצות הברית. בקרב ילדים עם אוטיזם נראה שנערות, ילדים לא לבנים, וילדים בוגרים יותר נמצאים בסיכון גבוה יותר לעלייה במשקל יתר.
Kahathuduwa ועמיתיו ניתחו נתונים מתוך 35 מחקרים שפורסמו בין 1999 ל 2018 (חציון 2014) שבדקו את השכיחות של עודף משקל ו/או השמנת יתר בקרב ילדים שאובחנו בספקטרום האוטיזם (ASD). הגיל הממוצע של ילדים נע בין 3 ל 14 שנים, כאשר שיעור הבנות על פני המחקרים נע בין אפס ל 38.23% (21 המחקרים נערכו בארה"ב). החוקרים השתמשו במטה-אנליזות של השפעות אקראיות כדי להעריך את השכיחות של BMI גדולה או שווה לאחוזון 85 ו-95 לפי גיל ומין בקרב ילדים עם אוטיזם. הערכות השכיחות הושוו עם אומדני השכיחות של אוכלוסיית ה- BMI הגדולות או שוות לאחוזונים 85 ו-95 לפי גיל ומין בקרב ילדים בארצות הברית.
מבין 35 המחקרים שנחשבו למטה-אנליזות ראשוניות, 31 מחקרים ו-30 מחקרים, בהתאמה, נבדקו לצורך המטה-אנליזה שבדקה את שכיחות ה- BMI שגבוהה יותר או שווה לאחוזון 85 ו-95 לפי גיל ומין בילדים עם אוטיזם (ASD).
החוקרים מצאו שילדים עם אוטיזם היו בסיכון גדול יותר של 41.1% (P = .018) להתפתחות השמנת יתר מאשר בדרך כלל ילדים מתפתחים. החוקרים מצאו כי גזע לא לבן, בוגר בגיל, המין הנשי, והמגורים בארה"ב היו גורמים חיוביים לקשר בין אוטיזם (ASD) לבין שכיחות עודף משקל או השמנת יתר.
בקרב ילדים עם אוטיזם, שכיחות ההשמנה הייתה 22.2%. הממצאים רק מעידים כי אוטיזם קשור לעלייה מוגזמת במשקל. למרות שניתן לחשוב על גורמים רבים כמו גנים מסוימים, מבנה מוחי ותגובתיות תפקודית, סלקטיביות למזון, פעילות גופנית מוגבלת ותרופות פסיכוטרופיות כתורמים לאסוציאציה זו, אין לחוקרים הוכחות משכנעות 'לתייג' את כל אלה כסיבתיים. בעזרת נתוני הדמיית תפקודית, הראו בעבר דפוסי פעילות מוחיים ייחודיים בילדים עם אוטיזם אשר סובלים מעודף משקל או השמנת יתר. עם זאת, יש לבחון את הקשר בין אוטיזם להשמנת יתר גם במחקרים קליניים.
החלטות שרופאים מקבלים כהורים וכקלינאים בטיפול בילדים עם אוטיזם עשויות לתרום, לפחות באופן חלקי, לעלייה מוגזמת במשקל. הקלינאים, כמו גם ההורים, צריכים להיות מודעים לסיכון הגדול יותר הזה כדי למנוע מהילדים עם אוטיזם להיות קורבנות להשמנה ולסיבוכים ההרסניים הקשורים להשמנה.
הערותיי: מחקר מסקרן לתשומת ליבנו, שבחן את הקשר בין אוטיזם בילדים לעלייה מוגזמת במשקל. נדרשים מחקרים נוספים קליניים לאשר זאת, ולמצוא את הסיבתיות.